למה באמת רקד השטן

סבתא רבא שלי הייתה אישה מיוחדת, כך אומרים. שילוב של טמפרמנט ג'ינג'י וצדיקות. היא נפטרה סמוך לגיל מאה תוך שהיא משאירה לבתה (סבתא שלי), הנחיות מפורטות כיצד לטפל בגופתה. בין היתר, איך בדיוק לעטוף אותה בתכריך כותנה משובח שתפרה בעצמה ושמרה מתחת למיטה במשך שלושים שנה. מאין הבקיאות שגילתה בפרטי טהרת המת? המומחיות בתפירת תכריכים? התשובה פשוטה. סבתא שלי כיהנה כראש החברה קדישא בעיירת מגוריה במרוקו. תפקיד נדיר לאישה אז והיום.

אך למה ועל מה, אתם ודאי שואלים, יצאו פרץ הנוסטלגיה והעלאת סיפורי משפחה עתיקים מהאוב? לכל אחראי רב המועצה הדתית במגדל העמק ודבריו על "השטן מרקד" בלוויות בהן משתתפות נשים. אמר הרב וכל הגנים הג'ינג'ים המודחקים והנטיות המרוקניות להתחממות מהירה, צפו ועלו אצלי על פני השטח.

כאן המקום לציין שלא מליבו בדה הרב את הסיפור על השטן המרקד, רק טעה בלוקיישן.

המשפט הזה מיוחס לגאון מווילנה שאמר כי "כאשר נשים נמצאות בבית הקברות, השטן מרקד בעיר". פרט קטן והכרחי להמשך הדיון: את זה אמר הגאון, לא ההלכה.

לצערי הרב כבר השתתפתי בלא מעט הלוויות חרדיות למהדרין ולא ראיתי אף אחד המשגר נשים אל מחוץ בית העלמין. האבלות שאני ראיתי צעדו קרוב אל המיטה ואיש לא דחק אותן אל השוליים כמו באותה לוויה במגדל העמק. ואם נחזור רגע לסבתא שלי, העובדה שרוב ימיה "בילתה" בתוך בית קברות ולוויות (טיפול במתים אתם יודעים), לא רק שלא עוררה את חמתו של השטן או של רבני המקום, אלא להיפך. אולי אף זיכתה אותה בבונוס - אריכות ימים.

ההתעוררות. בהלוויות חילונים

האמת היא, שלכל עדה מסורת ומנהגים משלה גם כשמדובר בלמות. כמו "קטניות - או לא בפסח", גם מנהגי האבלות בעם ישראל אינם אחידים. הייתי רוצה לראות רב אשר יעז להגיד בלוויה תימנית מסורתית לאישה המקוננת (מנהג יהודי עתיק יומין), לחדול מקינתה, בשם מנהג עדתי כזה או אחר, איש לא יכול להטיל איסור גורף על כולם.

רק מה? כשמדובר בלוויה של משפחה חילונית, או כשהאבלים המומים מכדי להתווכח ולעמוד על דעתם, אז נסללת הדרך לאנשים חסרי לב ודרך ארץ לכפות את מנהגי הלוויה שלהם על הקרובים הכואבים והמתוסכלים.

בין "לא נהוג" לבין "אסור", משתרעת טריטוריה אבלה שלמה הנתונה בין היתר לפרשנות רבנית ועדתית. ועל כל רב שיאסור, יהיה גם רב שיתיר. הרב הראשי יונה מצגר שנדרש בשעתו לסוגיית "הספדי נשים" קבע מפורשות כי אין איסור הלכתי בשמיעת הספד מפי אישה. בניגוד אליו, ישנן קהילות ששם המנהג להספיד לא קיים כלל. המקפידים על "מנהג ירושלים" לדוגמה, אינם מכניסים את ילדיו של המת (בנים ובנות) לבית העלמין לטקס הקבורה. ודווקא אשת הנפטר נוכחת במקומם. בעדות מסוימות נשים בהריון נשארות מחוץ לגדר בית הקברות, ויש לעומתם גם מי שמעמיד אותן, בהריון או לא, לפני מיטת המת יחד עם אחיהן.

מרחב התמרון

הזה מאפשר לכל אחד לנהוג בהתאם לעדתו ותפיסתו. החברה קדישא בהיותה גוף המעניק שירותי קבורה לכלל אזרחי מדינת ישראל, אל לה להתערב במנהגיהם הפרטיים של האבלים. ובטח שלא לכפות "דפוס לוויתי" או לאפשר לכל שלוחה מקומית לפתח "מנהגי מקום" משלה. כל עוד הדברים אינם מתנגשים עם ההלכה, ראוי ורצוי כי לכל איש ואיש מאזרחי המדינה יותר לנהוג כרצונו וככאבו.

מה שבטוח הוא שבאותה לוויה עצובה במגדל העמק השטן רקד. מה זה רקד? קפץ, ניתר, חולל כמו שמזמן לא יצא לו. הוא גרם לרב בישראל לפגוע בכבודה של אישה כאובה. הצליח להשתמש במנהג עדתי - קבלי כדי להשפיל, לבזות ולרמוס "בשם המתים" את רגשותיה של אישה חיה מאוד.