יצאנו מהמדבר, אך המרדף נמשך

סעו דרומה מקו באר שבע, עצרו את המכונית וצאו החוצה. הנוף חום-צהבהב וקירח, האופק נראה למרחוק ובאוויר היבש לא מורגש ריח האגזוזים. אתם במדבר, אך אל תתנו לשקט להטעות אתכם: מדובר באחד האיומים הגדולים ביותר בעולם, והוא הולך וגדל מדי שנה.

המידבוּר - תופעת התפשטות המדבר - הוגדרה בדו"ח מיוחד של ב-2005 כאיום הסביבתי החמור בעולם. היא בולעת עשרות מיליוני דונם של קרקע מדי שנה, והופכת מיליוני בני אדם ברחבי העולם לקורבנות פוטנציאליים. אדמות שהיו פוריות הופכות צחיחות, דפוסי מזג האוויר האזוריים משתנים והבצורת משתלטת. המדבר אינו דומם כלל; הוא זוחל באיטיות ומותח את שוליו בכל רגע.

זוחל. מדבר בפרו (צילום: טלי פרדסא)

זה קורה באפריקה, בסין ובאזורים אחרים באסיה וגם בדרום אמריקה, ומציב אתגר לא פשוט עבור הקהילה המדעית העולמית. ישראל - מדינה שמחצית משטחה מדברי ומדברי למחצה - הפכה לא רק לחממת ידע ייחודית בנושא; המומחים טוענים שאצלנו התופעה נבלמה.

"הצלחנו להוכיח שהמידבור הוא לא גזירת גורל", פוסק פרופ' אלון טל, מומחה למידבור מהמכון לחקר המדבר באוניברסיטת בן גוריון. כנס שאירגן בנושא לפני מספר חודשים משך מאות חוקרים מרחבי העולם. "בניגוד לגינויים השמורים לנו בפורומים בינלאומיים באו"ם - הרי שבתחום המידבור אנו חלוצים", הוא אומר.  

אנחנו אשמים, אלא מה?

השם המאיים - מידבור - עלול להטעות: הציפיה היא לראות אזור מסוים הולך ומצהיב עם השנים והופך למדברי. המומחים ממקדים את הדיון בנושאים אחרים דווקא. "תהליך המידבור נבחן בראש ובראשונה באופן שבו הוא משפיע על הקרקע - סחף מוגבר, ירידה בפוריות האדמה והידלדלות של מגוון הצמחים ובעלי-החיים", מבהיר טל. כל אותם פרמטרים שלא תמיד נראים לעין במבט ראשון.

הסיבות לתופעה מגוונות, ולשינוי האקלים - יש כצפוי תפקיד מרכזי בנושא. שינוי האקלים גורם לשיבוש מחזוריות ירידת המשקעים. וכך, באזורים "רטובים" הופך מזג האוויר לקיצוני וסוער יותר, ואזורים "יבשים" סובלים מבצורת מתמשכת. אלא שהניסיון הישראלי מוכיח שאת מרבית הצרות גורם דווקא האדם. מילת המפתח במקרה הזה היא פיתוח, או כפי שפרופ' טל מכנה זאת "לחצים".

שיטפון שסוחף כל רמז לאדמה פוריה (צילום: רויטרס)

"לב ליבה של הבעיה היא מגוון הלחצים שמופעלים על הקרקע", הוא מסביר. הלחצים הללו קשורים בתהליכי פיתוח ובגידול האוכלוסיה, אך גם באופן שבו מנוהלת התעשייה, החקלאות ומשק המים. חוקרים מכל העולם בוחנים בשנים האחרונות את ההשפעות של לחצים אלה על תהליך המידבור, ובישראל עוסקים בכך גופים רשמיים רבים - בהם קק"ל, המכון לחקר המדבר באוניברסיטת בן גוריון, מכון וולקני והמכון הגיאולוגי, וגם חוקרים במשרד החקלאות ובמשרד להגנת הסביבה.

המדען הראשי במשרד להגנת הסביבה, פרופ' ישעיהו בר אור, סבור כי לחקלאות יש תפקיד נכבד במערכת הלחצים הזו: "גידולים חקלאיים שאינם מתאימים לקרקע או לאקלים, מיכון, דשנים או חומרי הדברה הפוגעים באדמה, זיהומים משפכי תעשייה ותהליכי המלחת הקרקע - כל אלה נחשבים לגורמים המאיצים את תהליך המידבור", הוא מסביר.

אך "הלחצים" האנושיים מתרחשים גם באזורים שאין בהם בנייה או תיעוד, וגם לא חקלאות ממוכנת. באפריקה למשל,

אזורי מרעה ליד מקווי מים שינוי את פניהם בשל הפעילות האנושית תוך כמה עשרות שנים.

בעבר היתה באזורים אלה צמחיית סוואנה עשירה, שמשכה רועים עם עדרי בקר וצאן. התנאים המשופרים איפשרו לרועים להגדיל באופן ניכר את גודל העדרים, אך הטבע, שנמצא ממילא במאבק עם האקלים המתחמם, לא עמד בלחץ. רעיית היתר הביא לחיסול כל מלאי המזון סביב מקור המים. העצים - שבעבר סיפקו צל - נכרתו לשימוש כחומרי בעירה עבור מחנות הרועים. השטח נותר עירום. הקרקע שינתה צבעה לבהיר, וקרני השמש הוחזרו ממנה לאוויר. דפוסי מזג האוויר האזוריים השתנו, וההתחממות מנעה היווצרות של עננים. אזור שבו ירדו בעבר גשמים מעטים, הפך אט אט לצחיח.

הנשק הסודי: ייעור

הלחצים הללו אינם בעיה של השנים האחרונות בלבד. בראייה היסטורית, המידבור נחשב לאחת הבעיות המרכזיות עימן התמודדה המדינה הצעירה. "לפני 100 שנה זו היתה הבעיה הדחופה ביותר באזור", מציין פרופ' טל. הוא מספר כי ראשוני החלוצים שהגיעו לאזור התמודדו עם הבעיי יומם ולילה, התמודדו עם סופות חול ועם קושי אדיר בנטיעת גידולים. "עם השנים הובלנו מים מהצפון והעברנו אותם לדרום, הפרחנו את השממה ופיתחנו זנים שיכולים לגדול באקלים מדברי ובקרקע מליחה". 

לא מעט הישגים בתחום נזקפים לזכותה של הקרן הקיימת לישראל, בה מכהן טל כחבר דירקטוריון. פעולות דוגמת ייעור, סוואניזציה (נטיעות לאורך גדות נחלים), סיוע לחקלאות בפריפריה ובניית ממשק נכון עם שימוש ברעיית צאן - נחשבות כיום לפעולות קריטיות שסייעו למדינה להתמודד עם האיום הזוחל.

משגשג דווקא בשולי המדבר. יער יתיר (צילום באדיבות המועצה האזורית הר חברון)

הייעור - זה שהותקף לא פעם כמהלך אנטי סביבתי שאינו מתאים לאופי המקומי - התברר כאחד הכלים היעילים ביותר למאבק במידבור. מחקר שנעשה בשנים האחרונות ביער יתיר - היער הגדול ביותר בארץ שנמצא בגבול המדבר, צפונית לבאר שבע, מצא שהוא מסייע לא רק לעצירת המדבר אלא גם נעזר לשם כך בבעיה סביבתית מודרנית אחרת: פליטה מוגברת של גזי חממה.

כחלק ממחקר כלל עולמי, הפך יער יתיר למעבדה בה עקב פרופסור דן יקיר ממכון ויצמן אחר מנגנוני ספיחת גזי החממה המזיקים בעצים. מיקומו ה"לא טבעי" של היער - בשולי המדבר - הפכו את הממצאים למשמעותיים במיוחד.

התברר שדווקא כאן, באזור שכמות המשקעים השנתית שלו יורדת בהתמדה, ושיעור הפחמן הדו-חמצני באוויר עולה, היער פורח ומשגשג. פרופ' יקיר גילה כי עצי היער התאימו עצמם לתנאים הסביבתיים הצחיחים, תוך ניצול הרמות הגבוהות של הפחמן דו-חמצני באוויר. העצים ספגו את כל כמות הגז שהם צריכים לתהליך הפוטוסינתזה מבלי שפתחו את כל הפיוניות בעלים. הפתיחה החלקית של הפיוניות בעלים הקטינה את אידוי המים מהעלים, וכתוצאה מכך הוא נזקק לפחות מים כדי להמשיך ולהתפתח.

מהמחקר עלה כי יער יתיר המדברי קולט פחמן דו-חמצני ממש באותה יעילות כמו יערות המצויים באיזורים "רטובים" הרבה יותר. גזי החממה המתרבים באוויר - בעיה כלל עולמית חמורה - איפשרו ליער להתרחב גם לאזורים מעוטי-משקעים או מדבריים.

אך העובדה שישראל הובילה מהלכים רבים כחלוצה בתחום, היתה כרוכה לא פעם גם בטעויות. "אנחנו מנצלים כ-70 אחוזים ממי הקולחין שלנו להשקיית חקלאות - אין לזה אח ורע בעולם, אבל זה גם הביא לבעיות כמו המלחת הקרקע", מודה טל.

בעיה פתורה?

בר אור מתייחס לסוגית המידבור כאל בעיה פתורה. "ברוב המקומות בעולם, בעיקר בדרום אמריקה ובאסיה, ישנה הכחדה של יערות, שימוש לא נכון בקרקע וניהול גרוע של משקי מים וחקלאות. אצלנו יש תהליך הפוך ולכן בעניין הזה זו לא בעיה בוערת ואנחנו דווקא משמשים 'אור לגויים'", הוא אומר. "ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם שבהן יש דווקא תוספת של שטח יערות ולא גריעה. המידבור לא עומד בראש סדר היום הסביבתי שלנו ואפשר להגיד שהנושא הזה נמצא בשליטה".

פרופ' טל מסכים שישראל הציגה הישגים לא מבוטלים במאבק במידבור, אך סבור שדברי עמיתו מבטאים שאננות: "אי-אפשר לומר שהמידבור לא עומד בראש סדר העדיפויות של ישראל ושאין פה בעיה". הוא סבור שמדובר בהתמודדות בלתי פוסקת.

"היום כשאני נוהג כמה עשרות קילומטרים דרומית לקריית גת, אני יכול רק להתפעל. זה נראה כמו גן עדן. הכל ירוק, הכל גדל, גם באזורים השוממים שבהם חשבו שאין אפשרות כזו", הוא אומר. "יחד עם זאת, אין לנו אפשרות להתיייחס לזה כאל בעיה פתורה. חייבים כל הזמן לבחון אפיקים חדשים לפיתוח בר קיימא ולמצוא דרכים להקטין את טביעת הרגל האקולוגית שלנו".