מרב מתכוננת נפשית להפוך לקורבן אופנה
והכל בגלל סנדלי העקב הגבוהים, הצבעוניים והמפוסלים של העונה, שמעבירים אותה על דעתה השקולה בדרך כלל
כנראה שהעונה אני איכנע. לסנדלי עקב, זאת אומרת. זאת לא החלטה הגיונית, וכנראה גם לא בוגרת. מסוג ההחלטות שהופכות אחת (ואותי) לקרבן אופנה. אז מה פתאום? הרי כבר שנתיים-שלוש אני חוגגת עצמאות בנעליים שטוחות. לפני שני קיצים חזרתי מלונדון עם ארבעה זוגות (לא יקרים, שאספתי לאורך רחוב אוקספורד) של נעלי קיץ צבעוניות וקרובות לרצפה, בלבן, צהוב, כסף וכחול מטאלי, סנדלי רצועות דקיקות, ובחורף המשכתי את המגמה עם מגפי אופנוענים שחורים ונוחים ונעלי זמש כחולות (כי אין כמו נעליים צבעוניות), שטוחות כמובן. וגם התפארתי לא מעט שאני – רק בשטוח. הכי משוחרר, הכי מחובר...
אבל נפל דבר, ואני רואה את זה מגיע. בתור מי שחשופה לתצוגות, גחמות של מעצבי־על וקולקציות אינספור, הפמפום האינסופי של נעלי המעצבים נספג במי התהום האסתטיים שלי. המראות האלה, שחוזרים שוב ושוב, של רגליים ארוכות ומבריקות, ובקצה שלהן קונסטרוקציה מסובכת, גורמים לי לצאת מעט מעורי ולרצות לפסוע הצדה, ופנימה לתוך היצירות המפוסלות הללו.
הנעליים והסנדלים של הקיץ. מתוך מגזין האופנה L'officiel
למה אכחד – כבר נכנעתי. בסוף העונה רכשתי זוג מגפונים בעלי עקב של 10 ס"מ (של UN מ"אלמביקה"), עליהם אני מדדה באירועים מיוחדים. כמי שאוהבת להתנהל בקלילות במסדרון הארוך שמחבר בין החדר שלי במערכת לאולם הגרפיקה, הפעמיים שבהם מצאתי לנכון לנעול אותם לתצוגה זו או אחרת, יצרו הבדל מוחץ בתחושה שלי. אני מקטלגת את הרעש שמייצרות בעלות הרגליים השונות במערכת: אחת נוקשת, האחרת נועצת, זו מרפרפת וההיא משתרכת. בימים של העשרה ס"מ, ייצרתי רעש של אהבלה. אז גם כשאקנה את הזוג הקיצי הגבוה שלי (תואם ג'יבאנשי/ג'וזפה זאנוטי/אחד החיקויים האחרים), אני מקווה לשמור על צלם אנוש, ולפחות להגיד לא לעקב הסטילטו. אם כבר אהבלה, אז לפחות לא בעקבים הכי פחות אינטליגנטיים.
מגזיני האופנה מגיבים למיתון. לפעמים יש לזה תוצאות מגוחכות
מה עושים מגזיני אופנה בעידן של מיתון? קצת מתבלבלים, האמת. ניקח את ה"ווג" האנגלי כמקרה מבחן. בהתחלה, נוקתה השפה והושלכו לפח כל הביטויים שמעודדים צריכה בריש גלי: must have ואפילוbest buy נמחקו מהשער. אחרי גיליון או שניים, כשהתחילו להתעשת והבינו שאופנה היא סם פלא לעידוד מצב הרוח, ושחלק נכבד מהקוראים – למשל, אלה מישראל – קונים את העיתון בלי שום כוונה לרכוש משהו ממנו, אלא רק להתבשם, להתענג ולקבל השראה, צצו מושגים כמו pick me up וגם feel good, כשדובר על מוצרים ופריטים יפים, כשהכוונה היא לחדש את הקשר בין אופנה למצב רוח טוב, וגם את הקשר הברור בין קניות לכיף.
החגורה של ווג. קניה נהדרת ב-2,000 פאונד
עם כל הרצון להיות רגיש להלך הרוח, לפעמים יש מעידות, וזו בגיליון אפריל של ה"ווג" האנגלי הייתה גסה במיוחד. תחת הכותרת "פריטים נהדרים שכדאי לקנות עכשיו", מגישה שרה האריס את הטקסט הבא (בתרגומי החופשי): "זמנים קשים דורשים יתר דרמטיות, ואם יש ספק, אז התאבזרי בתכשיט. דומניקו דולצ'ה וסטפנו גבאנה העמיסו על חגורה עשויה מסרט, זהב, אבן שחורה (ג'ט) וקריסטלים. לבשי אותה עם כל דבר – משמלת קוקטייל לחולצת הטי האהובה עלייך ועד לז'קט גברי מרושל. אם עלינו להדק את החגורות, בואו נתענג על ההידוק של זאת". ליד תמונת החגורה יש כיתוב קטן: החל מ-1,980 ליש"ט.
בונוס לחג
נחשו אילו עקבים שייכים לאיזו סלבית (מימין). אחר כך הגדילו את התמונות מימין ובדקו את חוש האופנה שלכם
(צילומים: Getyimages Imagebank)
