שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מדינה חולה
    "ילדי הגזזת", אחד מהסיפורים המזעזעים בתולדות המדינה, עומד במרכז המחזה "הבן של יעקוב" שעולה בבכורה בפסטיבל תיאטרונטו. היוצרים שרית וינו אלעד וליאור זוהר צועקים את מה שהמדינה מעדיפה להשתיק

    הראיון הזה לא יעשה לכם נעים, סביר להניח שתרצו לברוח באמצע ואת מה שהוא מציג, רבים לא רוצים לשמוע. אבל שרית וינו-אלעד והשחקן ליאור זוהר, שותפים להצגה "הבן של יעקוב" שתעלה הערב (מוצ"ש) בבכורה בפסטיבל תיאטרונטו, שמדברים על ילדי הגזזת רוצים מאוד שתקשיבו, כי גם אם על פניו זה לא נראה כך, זה נוגע לכל אחד מכם.

     

    גליומה. לימפומה של מערכת העצבים המרכזית. מלנומה. מדולובלסטומה. נוירומה אקוסטית. המנגיובלסטומה. גידולים באזור בלוטת האצטרובל. גידול פוליקולרי. סרטן הדם. גם אם רשימת המילים המאיימת הזו אינה מוכרת לרובכם, אין ספק שהדהודיה נהירים. זוהי רשימה חלקית של גידולי מוח ועור המזכים בפיצויים על פי "חוק: נפגעי הגזזת".


     

    "הבן של יעקוב". העדיף למות גיבור מלמות כקורבן (צילומים: רינת הלון)

     

    החוק, יש לציין, חוקק יותר מארבעה עשורים לאחר ששלטונות מדינת ישראל ביצעו בכפייה הקרנות רדיואקטיביות קשות על ראשיהם של ילדי עולים חדשים, רובם ממדינות צפון אפריקה, בכדי להפסיק או למנוע את מחלת הגזזת, מחלה מדבקת שפוגעת בעור הקרקפת ושורשי השיער אך חולפת ממש כמו פצעי בגרות. תוצאות ההקרנות שבוצעו באחוזים אסטרונומיים מעל המותר - שנאסרו באותה התקופה בארצו הברית בשל השפעתן הפטאלית - הובילו לעשרות אלפי מקרי מוות ואצל אלה ששרדו יצרו מוטציות סרטניות ונכויות קשות. על פי החוק הישראלי היקף הפיצויים לנפגעים שהצליחו להוכיח נכות של בין 40%-74%, עומד על סכום חד פעמי של 50 אלף שקל לצד קצבה חודשית של מאות שקלים בודדים בלבד למשך כל חייהם. נפגעים שהוועדה הרפואית קבעה את נכותם בין 5%-39%, יהיו זכאים לקבלת מענק חד פעמי בסכום של 1,200 שקל עבור כל אחוז נכות שייקבע.

     

    על אף שהיה ידוע בעיקרו, סיפור הגזזת נחשף בחלקו לראשונה בשנות השמונים, אבל גם אז ולמרות הנתונים החלקיים והמזעזעים, הדי הפרשה נגדעו באיבם. ב-2003 הוקרן בבכורה בפסטיבל הסרטים בחיפה "ילדי הגזזת" של אשר חמיאס ודוד בלחסן, שסיפר את הסיפור לאשורו, חשף עדויות שלא נשמעו עד כה והפנה אצבע מאשימה אל משרד הבריאות האמריקני, שמימן את הניסוי הרפואי רחב ההיקף הזה בבני אדם במדינת עלייה מתגבשת במזרח התיכון. אצבע מאשימה הפנה הסרט גם כלפי הממסד הרפואי בארץ, שנהנה לטענת היוצרים מתמיכה כספית אדירה בתמורה להשתתפות בניסוי וסייע בהסתרת הפרשה. הסרט החשוב הזה, שנצפה על ידי אלפים בודדים גם בסינמטקים ברחבי הארץ והוקרן בפני חברי ועדת הבריאות בכנסת, נרכש לשידור על ידי ערוץ 10 ושודר באוגוסט 2004 במקביל לגמר "כוכב נולד 2" שנערך בניצנים. היקף הצפייה בשידור, מיותר לציין, היה מזערי.

     

    חמש שנים מאוחר יותר מבקשים השחקן ליאור זוהר, השחקנית והבימאית שרית וינו-אלעד והמחזאית גליה בארי, להציף מחדש את הנושא שכולם היו מעדיפים לשכוח. המונודרמה "הבן של יעקוב", שכתבה בארי לפסטיבל התיאטרונטו שנפתח הערב, מערבבת עדויות מתוך הסרט של חמיאס ובלחסן ויוצקת אותן אל דמות מרכזית אחת אותה מגלם זוהר. הדמות היא של סא"ל במילואים, אברם אבוקסיס, שגדודו עומד בכל רגע להיכנס ללבנון ערב המלחמה. את כאבי הראש והסחרחורות שתוקפים אותו מזה שנים, הוא לא מצליח להסתיר יותר ונשלח על ידי המח"ט לרופא צבאי שיאשר את יציאתו למבצע. בחדר ההמתנה נחשפים לראשונה זיכרונות ילדות מהמעברה בה גדל ומהטיפולים שעבר.

     

    "הבן של יעקוב" נולדה במקרה מתוך משפט בודד שאומרת דמות בהצגה אחרת, "מגש הכסף" בה השתתף זוהר בתיאטרון מופע. בהצגה ההיא, שמתרחשת בשנות ה-50, הוא שיחק נער עולה חדש מצרפת שמנסה להיקלט בתוך החברה הצברית המתהווה ומתריס נגד אלה שצוחקים עליו בגלל הקרחת, תולדה של הקרנות הרנטגן. "זה היה משפט בודד, אחד, קצר אבל מאחוריו הסתתר עולם שלם של סבל שהרגשתי מחויב לספר", הוא אומר. הוא פנה אל בארי לכתיבת המחזה ואל וינו-אלעד, חברה קרובה מתקופת הלימודים בבית צבי. "שרית היא מפעלות צדקה בע"מ והעניין החברתי בוער בה", אומר זוהר, "היה לי ברור שזה יעניין אותה".

     

    "הם לא היו יפים"

    לצד הרצון לביים, הקשר ההדוק עם זוהר והחיבה היתרה לפסטיבל תיאטרונטו בו זכתה לפני ארבע שנים עם ההצגה "גילי" שכתבה אורנה יקיר ז"ל, הנושא בו עוסקת ההצגה טען את וינו-אלעד ברוח קרב. "אחרי שקראתי את הטקסט, התחלתי לשוטט באינטרנט. קראתי על הניסויים שעשו בילדים האלה ונחרדתי", אומרת וינו-אלעד, "ראיתי קטעים מתוך 'ילדי הגזזת' בהם שועי הארץ ישבו מול המצלמה ואמרו על העלייה של סבא שלי שהיא 'קטסטרופלית' והביאה ארצה 'תתי-אדם', 'אנשים נחותים'. האווירה הזו גרמה להם להרוג 100 אלף ילדים לפחות וזה בלי לדבר על הדור השני, המוטציות והסבל של אלה ששרדו.


    מתוך ההצגה. יוצרים מתוך שליחות 

     

    "גזזת היא מחלת ילדות מכוערת נורא. זו היתה הנקודה - הם באו לפה לא יפים. הקרחות האלה לא הסתדרו להם עם האסתטיקה של כובע הטמבל, ושיבא, מנכ"ל משרד הבריאות דאז, נכנס להיסטריה שהביאו לו הנה את הדֶבֶר השחור. אז הוא החליט לנקות את הארץ מהמגיפה. זה היה ניסוי בבני אדם. ניסוי בילדים. למרות שהם ידעו שהמחלה הזו עוברת באופן ספונטני, כמו שאומר אחד הרופאים המרואיינים בסרט בעגה יקית כבדה. במרוקו היו מטפלים בזה עם שמן זית. במקומות אחרים עם חומץ. פה אמרו: 'בואו נקרין עליהם פי 35 אלף ממה שמותר. נוריד את השיער מהשורש, נכניס חומרים לשורש השרוף ונראה מה קורה'. משלוחים של משאיות עם ילדים הגיעו למחנות הטיפולים. תוציאי את המשפט הזה מהקונסטקסט של השיחה שלנו ותכניסי אותו לשיחה בנושא אחר ותראי כמה שזה מתלבש אחד על השני".

     

    זוהר וווינו-אלעד חוזרים שוב ושוב לעדויות המזעזעות מתוך הסרט, אותו הם מגדירים "החבר היחיד שיש לילדי הגזזת ולנו", כמו אותה עדות שהציגה את הדילמה שעמדה בפני הורי הילדים שאמורים היו להישלח לטיפול. "הם יכלו לסרב, אבל אז לא קיבלו תלושי אוכל", אומר זוהר, "בשביל הורה לחשוב שהילד שלך ימות ברעב זו לא אופציה". לחלק מההורים נאמר כי הילדים יוצאים לטיול, בפועל הם הועברו לידי "הדיוויזיה לרפואה חברתית" שהורתה על הקרנות של 350 ראד, 15 דקות ביום, חמישה ימים בשבוע. "טיגנו להם את המוח כדי להיפטר מפטרייה שהיתה עוברת גם כך", אומר זוהר, ווינו-אלעד מוסיפה: "הם קיבלו 300 מיליון לירות מהאמריקנים בשביל הפרויקט הקטנצ'יק הזה כשתקציב הבריאות כולו, מקום המדינה ובמשך העשור הראשון שלה, עמד על 60 מיליון לירות. אז הם שתקו בגלל הכסף. היום הם שותקים כי נעשה פה פשע שאף אחד לא רוצה לשלם עליו".

     

    זה לא נגמר במחלה

    השתיקה היא אלמנט מרכזי גם בהצגה ולכל שותק סיבתו שלו. אם המערכת שתקה כיוון שלא רצתה לעורר את השדים, שתיקת החולים ומשפחותיהם, שנמשכת עד היום, נבעה מבושה. "זו היתה מדינה בהקמה והם לא רצו לעשות בעיות, אז הם סתמו את הפה", אומר זוהר, "הם גם התביישו בקרחת ובשוני שלהם. הם התביישו, אבל לא מדינת ישראל שבחרה להעלים עין".

     

    וינו-אלעד, מצדה, אומרת שלאורך השנים מדינת ישראל לא למדה דבר:

    "הממסד לא מוכן לקחת אחריות או ללמוד מהטעות האיומה הזו. במשך שנים, גם לאחר שהתוצאות של ההקרנות היו ברורות, המערכת לא התריעה ולא יידעה את הציבור, למרות שגילוי מוקדם יכול היה למנוע מוות. חוסר האחריות הפושע הזה נמשך גם היום בתחומים שונים. רק בשבוע שעבר נחשף הניסוי באנטרקס שהצבא עשה בחיילים בלי ידיעתם. על מה אנחנו מדברים? תתעוררו! המדינה הזו לא לומדת מטעויות, לא מתבגרת, לא לוקחת אחריות. בממשלה עם 30 שרים, אין לנו אפילו שר בריאות!".

     

    גיבור המחזה "הבן של יעקוב" ששתק במשך שנים, העדיף למות במלחמה עטור בהילת הגיבורים מאשר בחדר בית חולים כקורבן של המערכת. הוא, כמו רבים אחרים שעדיין חיים בקרבנו, יודע שהגילוי המאוחר גזר את דינו. "המידע הזה חייב לעבור הלאה והתפקיד שלנו הוא לשמש כצינור", אומר זוהר. גם עבור וינו-אלעד מדובר בשליחות: "אני רוצה שהגזזת תהפוך לנושא שיחה, שאנשים ידעו על התופעה ועל ההיקף שלה". תחת הכותרת "גזזת" מסתתרים לדידה תתי כותרות של רעות-חולות בחברה הישראלית. "אנחנו חיים בחברה שמקטלגת בני אדם שנראים ומדברים אחרת והופכת אותם מיידית לחשודים ונדחים שדמם הפקר. זה לא השתנה מאז ועד היום", היא אומרת, "פה לא סופרים את הסבל, רק את השטרות ואנחנו חייבים להבין שחברה שלא סופרת את הפרטים שמרכיבים אותה, נראית כמו שאנחנו נראים".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מדינה חולה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ליאור זוהר בתפקיד סא"ל במילואים, אברם אבוקסיס
    צילום: אליצור ראובני
    וינו אלעד. לא למדנו כלום
    צילום: אליצור ראובני
    7 לילות
    מומלצים