מרתון ת"א: אנחנו נרוץ, אתם תעודדו
"עם כל האהבה שלי לעיר ונופיה, לא הם שיעשו את המרתון למיוחד, אלא דווקא התושבים. בואו ועיזרו לנו עם איזו מחיאת כף". עמרי פולק מסיים 4 חודשים של הכנות עם קריאה נרגשת ומספר על הפחדים הגדולים של הרצים רגע לפני המירוץ המפרך
זהו. הגענו לקו ההתחלה. האדרנלין מציף אותי במחזוריות הנובעת מקצב מחשבותיי בעניין. ארבעה, כמעט חמישה, חודשים של הכנות מתישות מובילים לרגע אחד ארוך - 42.2 ק"מ שהם מרתון תל אביב-יפו.
בין אם אני מוכן ובין אם לא, כבר אין מה לעשות. עוד אימון, טוב ככל שיהיה, לא ישנה דבר. עכשיו הגיע הזמן להוריד עומס ולתת לגוף להתאושש מהטראומה שעברה עליו - שבועות של חמישה ולפעמים שישה אימונים ומרחקים כוללים של כמעט 100 ק"מ - לפני שהטראומה האמיתית מכה בפניו, או בעצם בפניי.
מלבד ההורדה בעומס האימונים נכנס העיסוק בתזונה להילוך גבוה יותר. צריך דלק לשרירים. כמו שיעור בסיסי בכלכלה, כדי להעמיס כמה שיותר פחמימות (ע"ע דלק) צריך ליצור בשריר את הביקוש לכך. זה נקרא דילול פחמימות והוא נעשה קצת פחות משבוע לפני יום הריצה, אחריו מגיעה ההעמסה - בשר ושאר החלבונים החוצה, פחמימות דוגמת פסטות פנימה.
איך הפכה ריצה של 28 ק"מ למנוחה?
התקופה הזאת נקראת 'טייפר' בעגה המקצועית. הרצים מתענגים עליה כי מדובר בהזדמנות ל'נוח' (עדיין רצים לא מעט, אבל מורידים קצת בקצבים), אך גם
מפחדים ממנה. ואני לא שונה.
פציעות, מחלות וסתם ירידה בכושר הם הסכנות, העולם הוא האויב. מספיקה פגישה אחת עם חבר מנוזל והכול יכול לרדת לטמיון. לעזאזל, גם אם רק לא התעוררת כמו שצריך ביום הריצה כל העסק יכול להידפק.
בדיוק בגלל זה כבר שבוע אני מתעטף בשלוש שכבות בזמן שכולם כבר מחבקים את הקיץ בכפכפים ומכנסיים קצרים. נמנע ממפגש עם ילדים בשל נטייתם להיות צלחות פטרי מהלכות. מנטרל את היצר התחרותי שלי - לא כל ריצה חייבים לסיים ראשונים. אני לא מתכוון לתת לשום דבר לעצור אותי. לא הפעם.
עם אופטימיות נצא למלחמה
לפני המרתון הראשון שלי, בטבריה 2007, לא כל כך נזהרתי ושילמתי על כך. יום לפני הסתובבתי עם כאבי גרון ושרירים, ביחד עם כאבי ראש של הפקת סרט על כל העניין התקבל מתכון בטוח לפספוס הצפי שלי ב-17 דקות (3:55 שעות במקום 3:38).
מילא התוצאה, על זה אפשר להתגבר, אבל הריצה עצמה היתה נוראית. אחרי חצי ראשון סביר הגיעו 21 ק"מ של סבל טהור. מלחמה של הגוף והנפש. הרצון לעצור מתגבר עם כל צעד, ואיתו הפחד לאכזב את עצמי ואת כל המשפחה והחברים שחיכו בקו הסיום.
אין יותר כוח. הרגליים ממשיכות להיזרק קדימה בלי רצון, כאילו שבויות בתנועה אין סופית. כל ק"מ נמשך יותר ויותר, הריצה כבר כמעט הופכת להליכה. אבל אז, ממש לפני פספוס היעד לגמרי (לרדת מארבע שעות), גיליתי בעצמי את הכוח הנדרש כדי לגרור את הגווייה שלי עד לסיום ואפילו לתת ספרינט קטן לפני הקו.
הפעם זה יהיה שונה. הפעם זה לא יקרה לי. חמוש באופטימיות ונחישות אין סופית אני מתכוון לכבוש את פסגת ה-3:30 שעות, עם פזילה קטנה מטה. אין ספק שזה לא יהיה סוף העולם אם לא אצליח, אבל השאיפה לתוצאה טובה יותר ככל האפשר היא שמניעה אותנו הרצים.
בבקשה בואו
לא רוצים לרוץ, לפחות בואו לעודד. בכל עיר גדולה יש מרתון והוא נחשב לקרנבל ענק. בניו יורק המירוץ עובר בחמשת המחוזות, בפריז בשאנז אליזה ובברלין
בכלל יש מסלול נהדר. רק בת"א היו צריכים את חגיגות ה-100 כדי לסיים בצורת בת 15 שנים, ועדיין כולם בוכים על הפקקים שהולכים להיות.
לא נורא, יום אחד לא תוכלו לטייל בשינקין עם האוטו. יש לי פיתרון בשבילכם, בואו לעודד אותנו. אין לכם מושג כמה זה עוזר ומשנה את הריצה.
אני גר בת"א כבר כמה שנים ורק בגלל שהמרתון נערך ברחובותיה אני משתתף בו, אבל עם כל האהבה שלי לעיר ולנופיה לא הם שיעשו את המירוץ למיוחד, אלא אתם. בואו ועיזרו לרצים עם איזו מחיאת כף או 'כל הכבוד'. בתמורה אנחנו נשיב בחיוך או הנהון מוקיר תודה, לא משנה כמה עייפים נהיה. אבל תיזהרו, המראה של אנשים שהשיגו את מטרתם לאחר מאמץ קשה היא מדבקת ואתם עלולים למצוא את עצמכם לידם בפעם הבאה.
לפנייה לכתב/ת 
