כרטיס ללונה פארק

ברט איסטון אליס, מחברם של ארבעה רומנים וקובץ סיפורים קצרים, נחשב לאחד הסופרים הבולטים, הפופולריים והשנויים במחלוקת של דורו. ספריו עובדו לסרטי קולנוע ושימשו השראה למוזיקאים רבים כמו אמינם, מניק סטריט פריצ'רס, מיספיטס, פורקיופיין טרי, בלוק פארטי ועוד.

הוא מוכר במיוחד בזכות ספרו "פסיכופת אמריקאי", שנעשה לו עיבוד קולנועי בכיכובו של כריסטיאן בייל. "לונאר פארק" הוא ספרו השישי, מעין מסע חצי אוטוביוגרפי לתוך חייו של סופר המבוסס על דמותו של אליס עצמו.

2. המסיבה

"אתה דומה לעצמך להפליא".

ג'יין אמרה את המשפט הזה לאחר שבחנה אותי במבטה כשמבוכה מצטיירת על פניה ולאחר מכן שאלה בהתרסה מה אני מתכוון ללבוש לכבוד מסיבת ליל כל הקדושים שתיערך הערב בביתנו, ואני עניתי שאני מתכוון להיות "פשוט אני עצמי". לבשתי מכנסי ג'ינס מהוהים וחולצת טריקו לבנה גדולה ממידתי, מעוטרת בציור ענקי של עלה מריחואנה, חבשתי כובע סומבררו זעיר מקש ונעלתי סנדלים.

חילופי הדברים התנהלו בחדר השינה שלנו, שגודלו היה כגודל דירה רחבת ידיים, ואני ניסיתי להמחיש את דברי באמצעות הנפת ידַי מעלה וסיבוב אטי במקום, כדי לאפשר לה להתרשם מברט במלוא הדרו. "החלטתי לא להתחפש," הצהרתי בגאווה. "אני לא רוצה להעמיד פנים, חומד. את מסתכלת כעת על הפרצוף הרשמי האמיתי שלי." כשהמשכתי להסתובב הבחנתי כיצד ויקטור, הגולדן רטריבר שלנו, מצטנף בפינה ונועץ בי מבט. הוא נעץ בי מבט ממושך ואז פיהק.

"מסיבות היו מקום העבודה שלי" (צילום: Index Open)

"אז אתה מתחפש ל-מה, בעצם? לפעיל מקסיקני שתומך בלגליזציה של מריחואנה?" שאלה ג'יין, שהתעייפה מלטישת המבטים. "ומה בדיוק אני אמורה להגיד לילדים על החולצה המקסימה שלך?"

"אם הילדים ישאלו, אני כבר אסביר להם ש..."

"אני אגיד להם שזאת גרדֶניה," היא נאנחה.

"פשוט תגידי להם שהשנה ברט החליט לאמץ אל לבו את רוח החג עד הסוף", הצעתי וביצעתי סיבוב שלם במקום, כשידַי עדיין מורמות אל על. "תגידי להם שהשנה החלטתי להתחפש לחתיך הורס". התכוונתי ללפות אותה במחווה היתולית אבל היא חמקה במהירות.

"איזה יופי, ברט - אני ממש גאה בך", אמרה באדישות ויצאה מהחדר. הכלב בהה בי בדאגה ולבסוף התרומם ויצא בעקבותיה. הוא שנא להישאר איתי בגפו. הכלב נקלע למצוקה רגשית מאז הגעתי לשם ביולי, ומכיוון שג'יין פיתחה אובססיה לספר לוּ רק הם יכלו לדבר (בהתחלה חשבתי שמדובר בחשיפה מרעישה של אורח חייהם של צעירים הוליוודיים, אבל הספר עסק בבעלי חיים בגן חיות), היא לקחה את הכלב לטיפול במים, לדיקור סיני ולמעסה (למה שלא נשכור לו גם מאמן אישי? רטנתי יום אחד).

ובסופו של דבר הוא נלקח למרפאתו של מומחה לטיפול התנהגותי בכלבים, שהמליץ על תרופת הרגעה בשם קְלוֹיניקַלְם, שלמעשה היתה פרוזאק לגורים, אבל הפציינט הגיב ב"ליקוקים כפייתיים" ולכן היא הומרה במעין פַּקְסיל לכלבים (תרופה נוגדת התקפי חרדה שהיתה זהה לחלוטין לזו שנטלה שרה, וכולנו היינו תמימי דעים שזה מצער ביותר). אבל הוא עדיין שנא להישאר איתי בגפו.

המסיבה היתה פרי יוזמה שלי. הייתי "ילד טוב" מזה ארבעה חודשים והרגשתי שאני ראוי לגמול חגיגי. אבל הואיל ומסיבות ראוותניות של ליל כל הקדושים היו חלק בלתי נפרד מאורח חיי בעבר (עבר שג'יין השתוקקה להתכחש אליו או למחקו), התגלע בינינו ויכוח בעניין ה"פַּרְטִיָה", זו היתה המילה שאני השתמשתי בה; ג'יין העדיפה את המושג "בכחנליה") - שהתנהל באופן ידידותי ואפילו שובבי למדי – עד שלמרבה ההפתעה היא החליטה להיכנע.

זקפתי זאת לדעתה המוסחת בשל הצילומים החוזרים הממשמשים ובאים לסרט בהשתתפותה, שלמיטב ידיעתה כבר הושלמו באפריל, אבל האולפנים היו מעוניינים בשינויים קלים מאחר שבתום הקרנת המבחן בנוכחות קהל התברר שיש לבצע כמה הבהרות כדי לפשט את העלילה האבסורדית של סרט האימים עתיר התקציב ולהפוך אותה למשהו נהיר במידה מתקבלת על הדעת. לפני חודש צפיתי בגרסת טיוטה בניו יורק, שהותירה אותי המום ומזועזע, אבל כשהתחלתי לרדת רצח על הסרט בלימוזינה בדרכנו חזרה למלון "מֶרְסר", הגיבה ג'יין בזעם עצור ובעודה מביטה היישר נכחה אמרה, "סתום את הפה שלך עכשיו בבקשה".

ברט איסטון אליס. לונה פארק של פסיכופטים

במהלך אותה נסיעה בלימוזינה הבנתי שמטבע ברייתה ג'יין היא אדם פשוט ומופנם, אישה שפיתחה קריירה מצליחה שנסקה במהירות באופן שעורר בה מבוכה רבה, ושנכונותה לוותר ולהניח לי לערוך מסיבה בשלושים בחודש נבעה מהחששות שנלוו לצילומים החוזרים (את מנהג ה"תעלול-או-ממתק" עמדנו לקיים למחרת בערב ).

ההזמנות נשלחו בדואר אלקטרוני לכמה מידידי (ג'יי, ששהה בעיר לרגל סבב היחצנות של ספרו; דיוויד דוכובני; כמה שחקנים שלוהקו לעונה הקודמת של הישרדות; הסוכן שלי בהוליווד, ביל בלוק; קייט בטס, שהזדמנה לכאן לצורך הכנת כתבה כלשהי למוסף סגנון חיים של ניו יורק טיימס; וסטודנטים שלי מהסדנה לכתיבה יוצרת), ולרוע המזל גם לכמה מכרים של ג'יין (בעיקר הוריהם של חברים של רובי ושרה, שגם אותם ג'יין לא סבלה, אבל היא הזמינה אותם במהלך פרץ של תוקפנות סבילה; אני העדפתי לשתוק).

ג'יין בחרה להביע את מחאתה על החלטתי לערוך מסיבה בדרך נוספת: בלי תחפושת, רק מכנסיים שחורים של טוּלֶה וחולצה לבנה של גוצ'י. "בלי אביזרים מקש ובלי משחקים כמו שליית תפוחי עץ ללא עזרת ידיים מתוך קערות מים", היו תביעותיה הנוספות, וכשקיטרתי במהלך ההכנות למסיבה על כך שהיא לא שותפה לרוח החג, היא הזמינה לאות כניעה את שירותיה של חברת קייטרינג יקרה מהעיר הסמוכה.

התרינו בילדים מבעוד מועד שהמסיבה מיועדת למבוגרים בלבד, ושיוּתר להם להסתובב בין האורחים במהלך השעה הראשונה ולאחר מכן, מכיוון שלמחרת יתקיימו הלימודים כסדרם, עליהם ללכת לישון. ואז, במעין ניסיון של הרגע האחרון, הציעה ג'יין שאולי מוטב שגם אני אעשה כמותם ואקדיש את זמני לכתיבה במקום לערוך מסיבה. אבל ג'יין לא היתה מסוגלת להבין שמסיבות בעצם היו מקום העבודה שלי.

הן היו השוק החופשי שלי, שדה הקרב שלי, המקום שבו טוויתי קשרי חברות, רקמתי קשרי אהבים וסגרתי עסקאות. מסיבות מצטיירות כקלוּת דעת, כדבר מה אקראי וחסר צורה, אך למעשה יש להן מרקם סבוך ומורכב להפליא, כמו צעדי מחול שתוזמנו בקפידה. בעולמי שלי, מיום שעמדתי על דעתי, המסיבות היו פני השטח שעליו התנהלו חיי היומיום. כשניסיתי להסביר זאת לג'יין במלוא הרצינות, היא פשוט לטשה בי מבט כאילו הפכתי פתאום למפגר.

הסרתי את הסומבררו וסקרתי את בבואתי שנשקפה משלל המראות בחדר האמבטיה של ג'יין (לרשותו של כל אחד מאיתנו עמד חדר אמבטיה משלו), ובעיקר את השיער שלי, מכל הזוויות האפשריות. שערי נצבע יום קודם לכן כדי להסוות את השיער הלבן בצדעיים, אבל חששתי שאני מקריח, כמו אבי, אף על פי שהספר שלי, ג'ואל, הדגיש שוב ושוב שנשירת שיער מואצת עוברת בתורשה דווקא מצד האם.

משום מה, צירוף המילים "הלילה הסתווי המוזהב" הדהד בראשי שוב ושוב בשעה שבחנתי את שערי, והוא מצא חן בעיני כל כך עד שהחלטתי לכלול אותו למחרת ברומן החדש שלי, ברגע שאתיישב ואעבור על ראשי הפרקים. מאחורַי ניצבו מקלחון אדים בעל מגוון של ראשי מקלחת ואמבט עצום משיש איטלקי, שבחנתי בהערצה בכל פעם שנכנסתי לחדר האמבטיה של ג'יין; ממדיו מנקרי העיניים נגעו בי ברובד כלשהו, שכן הם הגדירו, באופן כלשהו, את מי שהייתי עכשיו, את מה שהפכתי להיות, ובה בעת סימלו את מעמדי הרופף, התלוש, בעולם.

משהושלמה בדיקת הקרקפת שלי יצאתי מחדר האמבטיה, ולפני שכיביתי את האורות רפרפתי באצבעותי על סדיני הפשתן האיטלקיים מתוצרת פְרֶט שהיו פרושים על פני מיטתנו העצומה. כשעשיתי את דרכי מטה בגרם המדרגות העקלתוני והמרשים שלנו, החל הטלפון הנייד, שהיה תחוב בכיס האחורי של מכנסי, לצלצל. העפתי מבט בשעון ה"קרטיֶיה" שלי, ולאחר מכן בדקתי את המספר שעל הצג. זה היה קנטקי פיט, הספק הקבוע שלי, וכשהשבתי לשיחה הוא הודיע שהוא בדרך.

דיוויד דוכובני. גם קיבל הזמנה למסיבה

הערה לקוראים: אמת ויציב, מבחינה טכנית לא הייתי נקי לחלוטין. התחלתי להידרדר קלות. הגמילה לא נמשכה זמן רב. ליתר דיוק, זה התחיל במסיבה סטודנטיאלית שנערכה בקמפוס בשבוע השלישי של ספטמבר. חנון אחד, תלמיד תואר שני, הציע לי להסניף שורה – ואחריה עוד אחת – בחדר אמבטיה מטונף במעונות, ולאחר מכן הורדתי עשרים כוסות בירה מהחבית, בזמן שהסטודנטים נקהלו סביבי ואני שעשעתי אותם בסיפורים על הצלחותי בעבר.

ג'יין לא היתה מודעת למתרחש, אבל בסופו של דבר גם היא לא יכלה להמשיך להתעלם מהסימנים. גם אם האמון שהיא נתנה בי החל להתערער קמעה בראשית אוקטובר – תחושה שנכונותה לחדש את הקשר התגלתה כמשגה – עדיין לא הגענו לנקודת המשבר. אף על פי שידעתי שג'יין מבועתת, היא הבליגה למראית עין והתנהלותה לא חרגה מכלל שליטה. וחשבתי שתמיד אוכל לכפר על עוונותי בעתיד. אבל לא בערב ליל כל הקדושים.

מפני שהכול היה ערוך ומוכן. אנשי חברת הקייטרינג עיצבו את הבית כטירה ענקית, רדופת רוחות רפאים, והתפאורה הושלמה בעזרת גודש של קורי עכביש צפופים ושלדים מפלסטיק וערפדים ענקיים שהשתלשלו מן התקרה ואורות סגולים שהבליחו על כל הקירות וסְטרוֹבּוֹסקופ שהוצב בכניסה. אחד מחברַי, האמן תום סאקס, עיצב מעין ארון מתים מארגז לשינוע סחורות שהוצב במרכז הסלון ובכל פעם שאחד האורחים התקרב הארגז רעד ונהם לעברו.

מהרמקולים שהיו ממוקמים בחוץ בקעו צלילי חריקת שלשלאות, נוסף על מגוון נאקות קורעות לב, אותנטיות לחלוטין, וצחוקם המבעית של המתים. רוחות רפאים מנייר קרפ לבן ריחפו בינות לעצים, והאורות הבהירים שהפיצו הדלועים המגולפים ריצדו על פני האבנים המרוצפות בשביל הגישה לבית. ואף על פי שהמסיבה נועדה למבוגרים, לא התחולל באלסינור ליין 307 שום דבר מפחיד שחרג מכלל ערב משעשע ותמים להנאתם של המוזמנים.

כאמצעי זהירות מפני אורחים בלתי קרואים שכרנו את שירותיהם של שני מאבטחים (האחד התחפש לפרנקנשטיין והשני חבש מסכה של דיק צ'ייני), שהוצבו בסמוך לדלת לכניסה, מאחורי חבל קטיפה. כל אחד מהם צויד ברשימת מוזמנים מוכתמת ב"דם" ובמכשיר קשר. אחד הסטודנטים שלי היה אמור לתעד את המסיבה במצלמת וידיאו.

כשחלפתי על פני המטבח, ג'יין התייעצה עם נשות צוות הקייטרינג – שהיו לבושות כמכשפות סקסיות או כחתולות פתייניות – בנוגע להגשת המתאבנים. מאחוריהן, מעבר לדלתות ההזזה מזכוכית שהובילו אל החצר האחורית, הוטלו קוביות של קרח יבש היישר אל מימי הג'קוזי המבעבעים, ובמקום התאורה הרגילה שהיתה קבועה מתחת לפני המים נקבעה נורה אדומה כהה, ששיוותה למקום נופך מסתורי, כמו היתה זו קלחת אדירה.

ומעבר לג'קוזי, גולת הכותרת של הערב: כל שלושים הדונמים שהובילו מן החצר האחורית אל שורת העצים האפלה הפכו עתה לבית קברות מדומה; השדה היה זרוע מצבות מעוקמות, ומעל המצבה הסמוכה לחצר נשען שודד קברים שדוני, שכרסם בתאווה עצם ירך אנושית עשויה מגומי.

הדי-ג'יי, שהתקין את מערכת ההגברה המשוכללת בסלון, עמד ליד הדפס משי של אנדי וורהול, שתיעד את דמותי האוחזת בעט, ולאחר שהצגתי את עצמי בפניו עברנו יחדיו על רשימת השירים: "Funeral for a Friend", "Love Lies Bleeding", "The Ghost in You", "Thriller", "Witchy Woman", "Evil Woman", "Rhiannon", "Sympathy for the Devil", "Werewolves of London", "Spooky Girlfriend", "The Monster Mash" וכן הלאה וכן הלאה.

הדי-ג'יי הבטיח שיש די והותר שירי "אימה" להשמיע עד תום המסיבה. בצדו השני של החדר ניצב בר משקאות מצויד, שעליו חלש אדם-זאב שהתקין את הקוקטייל הייחודי לערב זה: פונץ' מרגריטה בטעם מנדרינה שצפות בו קליפות לימונית דמויות עכבישים ירקרקים וזעירים, שיוגש לאחר מכן בקערה דמוית גולגולת ענקית (אני אחזיק בידי פחית בירה נטולת אלכוהול ואמלא אותה בפונץ' המרגריטה). הבחנתי בשורה של ידיים כרותות, שהיו מונחות על הבר.

הילדים שהו בקומה השנייה. רובי ואחד מחבריו היו שקועים כמהופנטים בפלייסטיישן 2 (הזומבים וההוביצר, המינוטאורים התוקפים, החוצנים הקטלניים, פלוגות הגיהנום – משחקים שהורו "בוא ואטרוף אותך"), ומרתה השגיחה על שרה, שבהתה בפעם המאה בצ'יקו, זאב הערבות שלא הובן כהלכה. הואיל ולילדים נמצאה תעסוקה למשך השעות הקרובות, לא נותר אלא לדאוג לכלב.

לאחר שהבחנתי בוויקטור מרחרח בחוסר עניין מופגן אחד מעשרות חתולי הצעצוע השחורים והפרוותיים שהוצבו ברחבי הבית, קראתי לג'יין וביקשתי ממנה לנעול אותו במוסך. למשך שתי דקות ניהלנו ויקטור ואני תחרות של נעיצת מבטים הדדית, עד שג'יין הגיחה לבסוף מן המטבח וקראה בשמו, מבלי להעיף בי מבט. הוא דהר לעברה בשמחה, מכשכש בזנבו, וכשצעד בעקבותיה הסתובב לפתע ונעץ בי מבט נוקב. לא הגבתי. לכלב היה עולם משלו – סיבות משלו – ואני התמקדתי בשלי.

הטלפון הנייד שלי צלצל שוב. קנטקי פיט עמד בחוץ ורצה להיכנס, אבל פרנקנשטיין לחץ על מתג האינטרקום והודיע לי שמישהו – ששמו נפקד מרשימת המוזמנים, שלבוש כמו כוכב הרודיאו סְלים פִּיקֶנס – ממתין לי בחוסר סבלנות ליד חבל הקטיפה. "אני כבר בא, גבר," אמרתי לפיט וקינחתי בצחקוק מתמשך, אפל ושֵדוני.

קנטקי פיט היה פליט סבֶנטיז ארכאי וקופצני, שהכרתי דרך אחד הסטודנטים שלי. הוא היה שמן ובעל שיער ארוך ומאפיר, נעל מגפיים מעור נחש ונשא על זרועו קעקוע בלתי אימתני בעליל של עקרב (הוא חייך והחזיק בקבוק של בירה קורונה באחת מצבתותיו) בינות לפצעים המודלקים, תולדה של שימוש חוזר ונשנה במחטים מזוהמות – ההפך הגמור מספקי הסמים שפגשתי במנהטן: בחורים מטופחים, נאים, פיכחים, בחליפות מתוצרת "פול סמית", שהשתוקקו לזכות בכרטיס כניסה לתעשיית הקולנוע.

כפיצוי על הופעתו המוזנחת היתה מרכולתו של קנטקי פיט מגוונת לאין ערוך; הוא מכר הכול, החל מקפליות ירוקות של ויקודין וטבליות של שני מיליגרם קסאנקס שיובאו מאירופה וכלה בקראק שטופטף ל"אבקת מלאכים" לבנה וגולגל לסיגריות שרוססו בנוזל משמר לכדי קוֹק טהור ויפהפה – הדבר היחיד שהתכוונתי לקנות ממנו הערב (וגם, כמובן, כמה טבליות קסאנקס, כדי שאוכל להירדם). בשבוע הראשון של אוקטובר, כשג'יין ירדה למטה וראתה אותנו בחדר הטלוויזיה, צופים בתקליטור די-וי-די של פסיכופת אמריקאי, טענתי שהוא אחד הסטודנטים שלי.

ואז, לאחר שהיא גררה אותי למטבח ובהתה בי בחוסר אמון, הטעמתי: "סטודנט לתואר שני, חומד. לתואר שני" (כשג'יין ואני התחלנו לצאת בשנות השמונים, היה לה קטע קבוע עם גלידה – לפעמים היא נכנעה לפיתוי אבל בדרך כלל עלה בידה לעמוד בפניו). ידעתי שעלי להגיב במהירות כדי שג'יין לא תבחין בנוכחותו כאן הערב – אף על פי שבאור הסגול העמום שאפף את כל הבית היא עשויה לחשוב שמדובר באורח מחופש. החלטתי שאם ג'יין תיתקל בו באקראי, אטען שהוא אחד הסטודנטים שלי, שהתחפש לבן דמותו של לי ון קליף, "מחפש הזהב" מהמערבון אֶל קוֹנדור.

הכנסתי את קנטקי פיט פנימה, ולאחר שהגשתי לו מרגריטה בתום התחבטות קצרה, הובלתי אותו במהירות לחדר העבודה שלי, נעלתי את הדלת ושלפתי את ארנקי. הוא מיהר ממילא; עד שמונה היה עליו להגיע לקולג' כדי לסגור עסקת סמים רצינית עם חבורת סטודנטים עשירים משנה ב'. פיט שאל אם אוכל להשאיל לו מקטרת עישון ואני פתחתי את הכספת. הוא גמע את הפונץ' בלגימה אחת ופלט גניחה אדירה של סיפוק, בעודו מזמזם עם להקת הזומביס שנשמעה ברקע את הלהיט "Time of the Season".

(איך קוראים לך? מי אביך? האם הוא עשיר? האם הוא עשיר כמוני?).

"מה אתה מחזיק כאן?" שאל פיט ושרבב את צווארו לפנים, ולאחר מכן: "איזה סומבררו!"

"את המזומנים ואת האקדחים." פשפשתי בכספת והגשתי לו את מקטרת הקוק-קריסטל, שלעולם לא אקח חזרה בתום השימוש שייעשה בה. התכוונתי לקנות שלושה גרמים וחצי של חומר נקי – נוסף על כמה גרמים מעורבבים – פתרון זול להפליא מבחינתי למוזמנים שתויים ושפוכים מכדי להבחין בהבדל.

לאחר שהושלמה העסקה, לרבות ההנחה המתבקשת תמורת המקטרת, תחבתי לכיסי את החבילות הססגוניות המהודקות וליוויתי את קנטקי פיט החוצה. כשחלפנו על פני המדשאה זרועת הדלועים הוא הסתובב לאחור וסקר בהתפעלות את הבית המקושט להפליא.

"אוּהָא – בנאדם, הבית שלך נהיה חתיכת מקום מפחיד", מלמל בהשתאות.

"אנחנו חיים בעולם מפחיד, גבר", השבתי בחופזה והעפתי מבט בשעוני.

"בעולם של שדים, בנאדם, בעולם של שדים".

"הרוחות יגנחו הלילה, בנאדם", הגבתי בשעה שהובלתי אותו לעבר האופנוע, שחנה במעוקם בסמוך לשביל הגישה. "אני יודע הכול על כוחות האופל, גבר. ואני הולך לחגוג ומוכן לה-כ-ל".

אף שהיה זה ערב סתווי של שלהי אוקטובר, הקיץ האינדיאני מאן להסתלק ואני הצטמררתי לנוכח

חוסר ההתאמה שבין לוח השנה למזג האוויר הבלתי-סתווי בעליל, כשקנטקי פיט החל להסביר על מקורותיו ההיסטוריים של ליל כל הקדושים: היה זה ליל הרוחות, כפי שהוגדר על ידי הקֶלטים – שחגגו בתאריך זה את יומה האחרון של השנה האזרחית לפי מניינם והאמינו שבלילה זה יוצאות מקבריהם רוחותיהם של המתים ו"תופסות אותך בכוח, בנאדם". ו"אם אתה רוצה לצאת החוצה אתה חייב להתחפש לרוח רפאים כדי להערים על המתים, ואז הם עוזבים אותך בשקט." הנהנתי ואמרתי, "המתים, אהה, המתים". ברקע שמענו את צלילי "Time of the Season" שעלו מן הבית.

"אַדיוֹס, אָמיגוֹ," אמר והחל להתניע.

"העונג כולו שלי", השבתי וטפחתי על גבו. ניגבתי את כפות ידי במכנסי הג'ינס שלי בעודי ממהר אל תוך הבית, הסתגרתי בחדר העבודה, שם הסנפתי שתי שורות צפופות, ואז התנשפתי בהקלה ודהרתי לעבר הבר כשבידי פחית הבירה הריקה, נטולת האלכוהול, הגשתי אותה לברמן בתלבושת האדם-זאב והוא מילא אותה בפונץ'. כעת הייתי מוכן ומזומן לחגוג לתוך הלילה.

מתוך "לונאר פרק/ ברט איסטון אליס", תרגמה מאנגלית: רונית ליברמנש. הוצאת בבל, 399 עמ'