האנטי-ציונים החדשים
באורח פרדוכסאלי, דווקא המחנה האולטרא-ציוני בראשות נתניהו – מסכן את עתידה של הציונות. חזון שתי המדינות הוא קרש ההצלה האחרון והיחידי של המדינה היהודית-דמוקרטית
הנחה רווחת היא שההיסטוריה נכתבת על-ידי המנצחים. אולם, ספק אם היא מוכתבת על-ידם, קל וחומר לאורך זמן. סמויות ונפתלות הן תעתועיה והתעמרויותיה של ההיסטוריה במנצחים.
יש ובניצחון, הירואי ומשכר ככל שיהיה, טמונים זרעי תבוסה. כזהו סיפורו של ניצחון הבזק ההירואי במלחמת ששת-הימים, השבוע שבו "נלכדה ישראל בפח של ההיסטוריה", כהגדרתו של הפילוסוף הצרפתי המנוח, רמון ארון.
האקטיביזם ההתיישבותי, הטריטוריאליזם הדוגמטי והניחול, תופעות המיוחסות זה מכבר לימין, ראשיתן דווקא בשמאל: רוב מייסדיה וראשוניה של תנועת "ארץ ישראל השלמה" שקמה ב-1967 באו מתנועת העבודה. דמויות כמו אלתרמן, משה שמיר, אברהם יפה, טבנקין ובניו ורבים אחרים, לא גדלו בבית"ר.
אנשי הימין משכבר הימים לא הפכו לאנשי "ארץ ישראל השלמה" באורח מוצהר, ולו מן הטעם היסודי שהיו כאלה מאז ומתמיד. לפיכך הם לא הצטרפו לתנועה, אלא הניחו לה להצטרף אליהם.
אך טבעי ומפתה לחפש את ראשית שקיעתה של תנועת העבודה במהפך של 77' , אבל אולי כדאי כאמור להתחיל עשור אחד קודם, ב-67' ולבחון בקרירות היסטורית ראויה האם האומה ורעיון המדינה היהודית-דמוקרטית, לא שקעו יחד עם מפלגת האם שלה.
המשיחיות מכה את הממלכתיות
שיכרון הניצחון, אוויר הפסגות וחזיון התעתועים של "ארץ ישראל השלמה", שאחז בחלקים נבחרים בתנועת העבודה, לא פסח כמובן על בעלי בריתה הפוליטיים במחנה הדתי. המפד"ל עברה תהליך מואץ וגלוי של הקצנה שלא ניתן היה לבלום אותו, בפרט לנוכח הופעת "גוש אמונים". בתנועת "תורה ועבודה" גבר על נקלה הזרם שהעדיף את הימין הלאומני על פני תנועת העבודה החילונית.
בדיוק עשור אחרי מלחמת ששת הימים הכתיר הפלג הדתי-לאומני את נצחונו בהצטרפות לממשלת המהפך. "משגיח הכשרות באחרון קרונות הרכבת היה באחת לנהג הקטר", כלשונו של הסופר הדתי, חיים באר.
תופעות המודחקות במעמקי נפשותיהם של עמים, ושממשלים נאורים עושים מאמץ מתמיד לכלוא אותם במרתף הפסיכולוגי של האומה, קנו להן אחיזה, קיבלו לגיטימציה והיו לפתע לפס הקול ולתוכן הסרט שבו אנו מצויים: היעדר סובלנות, אלימות רבת פנים, צדקנות, איבה לזרים, לאומנות, מיסטיקה דתית, כל אלה קנו להן כאמור שביתה והיו כאן לדפוסי חיים. והעיקר: מ"מדינת היהודים" של הרצל, ומחזונם של אבות הציונות לא נותר מאומה.
את מדינת ישראל כפי שהיא משתקפת במסמך המכונן שלה, מגילת העצמאות, לא ניתן עוד לזהות. ישראל הופכת בהדרגה למדינה דו-לאומית בעלת מאפיינים מובהקים של אפרטהייד. המולדת איפוא בסכנה. והמחירים המדיניים, אף שגבייתם התמהמה, לפתח כבר רובצים: עימות עם הממשל החדש בארה"ב, יחסים אנטגוניסטים עם אירופה, מתיחות מסוכנת עם מצרים וירדן וסכנת בידוד שרק תלך ותחריף.
איראן והתגרענותה היא אכן משימה קיומית, אולם הפתרון למילכוד ארוך הימים בו אנו נמצאים, אינו טמון במלחמת גוג ומגוג עמה, ובוודאי שלא בהפיכתה לכלי מסיט ומסיח דעת. גם אם לא יהיה מנוס מעימות הרי ראוי שהפתרון יחל בניטרול מואץ של הסיכסוך הישראלי-ערבי אותו חפצה איראן להנציח לצורך האמביציות האזוריות שלה.
הזדמנות של ממש
קולות המצוקה של המשטרים המתונים בעולם הערבי נשמעים מזה זמן. קשה שלא להבחין בתחינתם להסדר ישראלי-ערבי כולל, שיסייע להסיר את היסטריית ההמונים ואת תרבות הג'יהאד המאיימות על יציבותן. ספק אם בכל תולדות הסכסוך הישראלי-ערבי, נצטברו סימנים רבים ומובהקים כל כך ללהיטות ערבית אמיתית להסדר כולל – הכוונה היא כמובן ליוזמת השלום הכלל-ערבית (הסעודית), שאליה הצטרפו אף מדינות כמו סוריה ולוב. אך ישראל ממאנת להעתר לה.
לנוכח המציאות השלטונית הדו-ראשית ברשות הפלסטינית וטיבו של החמאס, ראוי שישראל הרשמית תשכיל להבין שהתנעת יוזמת הליגה הערבית, בחסות המימשל האמריקני – טובה ליהודים ולריבונותם.
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מחבר "מקום תחת השמש" הוא בוודאי פטריוט ישראלי. חדור תחושת שליחות ייעודית ויהודית. אולם בהשקפותיו ובפרט בסירובו העיקש לחזון שתי המדינות, הוא מסכן, אולי כמעט מבלי משים, את בבת עינו הרעיונית – המדינה היהודית.
הנה דברים שכתב ההיסטוריון המנוח, יעקב טלמון, בספרו "בעידן האלימות": "באיזו דרך צריכים מדינת ישראל ועם ישראל לבחור כשהם כה לחוצים מכל עבריהם על ידי המציאות של עידן האלימות? איזו דרך יבחרו בעמדם בפני האתגר העצום: לעמוד על נפשם, מתוך הכרח להזדקק למכשירי האלימות המודרנית, ועם זאת להינצל מהרעל וההסתאבות שטמון בהם, ולהציל את נשמתם ויחודם בהיסטוריה האוניברסלית? כל ההיסטוריה שלנו מצווה עלינו להיזהר מאוד מפני ההיסחפות בבולמוס האלימות וממתן סיוע להתמוטטותם של הכוחות, המגמות, המחסומים והסייגים המבקשים לעצור את שיטפון ההפקרות המציף את כדור הארץ.
"אין ליהודים כל סיכוי לצאת מנצחים ממלחמת כל דאלים גבר. מאז ומתמיד הם יהיו קורבנה הראשון. ואנו עלולים להחיש את הגזרה לכשנאבד אותו מעמד רוחני-מוסרי יחידאי, שהקנה לנו ומוסיף להקנות לנו הוא, ולא כביכול עוצמתנו הרבה – את היחס המיוחד מצד אותו חלק רב עוצמה של האנושות. חלק שלא נתפס לציניות האווילית שבאמונה כי הכוח האקטיביסטי יענה על הכל: אותה אמונה המעוותת, מנוונת ולבסוף הורסת את בעליה. בלעדי היחס הזה לא תהיה תקומה לישראל".
לפנייה לכתב/ת 
