זה היה בסוף הקיץ
"קיץ" של אדית וורטון, המתחקה אחר רגשותיה של צ'ריטי היפה בניו אינגלנד של 1917, הזכיר לדורון קורן את טעמה הבלתי-נשכח של הקלאסיקה המודרנית, המעוררת געגוע עמוק
בסיפור האמריקני הזה אין טלפון ומכוניות וטלוויזיה, אין רצח או אונס ואין בו שום המולת עיר; הוא מתרחש בקיץ חם אחד בעיירה נידחת ומנותקת בנוף המרהיב של ניו אינגלנד. השקט הסביבתי הזה הוא חלק מכוחו של "קיץ", סיפור האהבה הגדול שכתבה אדית וורטון ב-1917, כי הוא מאפשר לנו להקשיב לליבה ולנפשה של הגיבורה צ'ריטי - נערה אמיצה, פראית, טהורה, בורה בחלקה, אבל חכמה ועזת רגש.
השקט של ניו אינגלנד (צילום: ויז'ואל פוטוס)
רגשותיה של צ'ריטי הם זירת ההתרחשות המרכזית של הספר: בתוך נפשה קורות הדרמות, בתוך תודעתה מצטיירות דקויות הנפש. מן הנקודה הפנימית הזאת מסופרת ההתאהבות שלה בצעיר הזר שהגיע לעיירה, מסופרת טינתה העמוקה לשמרנותם הצבועה של תושבי הכפר החונק, ומסופרים יחסיה הטעונים עם האפוטרופוס שלה, עורך דין מבוגר ונוקשה, שאסף אותה לביתו בינקותה מתוך קבוצת פורעי החוק פרימיטיביים שחיים במעלה ההר. את חייהם העלובים משרטטת כאן וורטון בכמה תמונות עזות במיוחד, המזכירות בעוצמתן ובכיעורן את ציורי הירונימוס בוש.
בעצם היא יפה
כוח האהבה הפראי והמעודן של הגיבורה הוא המניע את הסיפור. האיום העיקרי כאן, כאמור, אינו על גופה אלא על נפשה הנלהבת. "הנפש, הפרח העדין, מאיימת עלינו", כתב פעם מאיר ויזלטיר. כיוון שהעולם מתואר בעיקר על פי השתקפותו בעיניה, אנחנו למדים רק בשלב מאוחר יחסית,
גם חזותם של הסובבים אותה תשתנה לפי תנועות הנפש. למשל, אותו אפוטרופוס מאמץ, שמתחרה על ליבה מול המאהב הזר ונדחה בבוז, נראה לה לפתע, מתוך השפלתו, גבוה וחזק: "הוא נשען על הדלת, נישא ורב עוצמה, עד שנדמה היה שהוא ממלא את החדר הצר". אבל לאחר שהוא יתעשת ויציע לה בידידות לקרב אליה את אהובה החמקמק, ויידחה שוב – הוא ייראה אחרת, הרבה פחות זוהר: "בתוך כך הבחינה במר רויאל, שעדיין נשען על הדלת, אבל עכשיו נכה רוח, מדולדל, כאילו שתיקתה היא התשובה שממנה התיירא יותר מכל".
זה ייגמר בתחינה מצידו שתיענה שוב בשתיקתה העוינת, ואחריה כבר ייראה האיש שבור לגמרי: "הוא עבר בשער, ודמותו, כפופה וכבדה, התרחקה אט אט במעלה הרחוב". אלא שגם מנקודה זו ואילך יתהפכו הדמויות והמראות עוד ועוד עם החיים והנסיבות והגילויים.
חום הקיץ, חום הלב
הנופים הייחודיים של צפון-מזרח ארה"ב הם חלק מהותי מהסיפור, וגם עליהם מוקרנת נפשה של הגיבורה, שהיא ביסודה מין נערת טבע. למשל באותו בוקר קייצי: "אובך הבוקר נהפך למעין רטט שקוף שכיסה הכל, כמו התנודות חסרות הצבע סביב להבה; והנוף השופע כמו קמל תחתיו. אך לצ'ריטי היה החום מעורר: הוא עטף את העולם כולו בנוגה הבערה שבליבה". מן הבערה הזאת בא שם הסיפור, "קיץ" (בעברית מהדהדות במילה גם יקיצת האהבה, וגם קיצה, וזה ממש מתאים למה שקורה כאן).
המורכבות האנושית והמוסרית של הדמויות ששרטטה אדית וורטון קובעת את גובה התעופה של הסיפור; אותו אפוטרופוס, מר רויאל, הוא איש חכם שכשל בחייו אבל גם בעל הגינות והשראה; מישהו שלא אחת משתכר והולך לזונות ושמנסה ברגע של חולשה לשכב עם בת חסותו - אבל גם מי שמייסר את עצמו עמוקות על כך.
יוצאת דופן גם נדיבות הלב של הגיבורה: היא נולדה בצד האפל והעני של ההר, בעוד אהובה הוא אדריכל שהגיע מהעיר הגדולה, ולמרות שגם הוא מאוהב בה, היא מבינה את ההבדל: "היא נתנה לו כל מה שהיה לה – אך מה זה לעומת המתנות האחרות שיכולים להעניק לו החיים?" כותבת המחברת על מחשבותיה כשהוא מפלרטט ברגע מסוים עם בת מעמדו - ומבעד לענווה הסלחנית של הגיבורה נשמעת גם האירוניה של המחברת: לא מחכות לו כנראה מתנות גדולות יותר ממתנת האהבה הלוהטת עכשיו בחייו.
אירוטיות ביישנית
מיכל אלפון תרגמה יפה את הספר, אמנם עם נטייה מסוימת להגבהת השפה ("מִפקידה לפקידה", "ברי היה לה", "שמעי נא") היוצרת ריחוק קל. איריס לעאל צירפה אחרית דבר מעניינת מאוד: היא מספרת, למשל, על הסביבה השמרנית שבה גדלה אדית וורטון, ועל כך שאת התשובה לשאלתה החוזרת "איך נולדים ילדים" גילתה רק כמה שבועות לאחר שהתחתנה בנישואים לא מאושרים.
גם בסיפור שלפנינו, עם כל התשוקה האצורה בו, התיאורים האירוטיים די ביישניים ואינם מרחיקים מעבר לנשיקה - גם כשהגיבורים בהחלט מרחיקים הלאה. זה לא הפריע לספר לחולל שערורייה עם הופעתו. בעיקר, כנראה, על רקע בעיטותיה של הגיבורה הדעתנית בזיוף ובצדקנות האמריקנית. עוד מגלה לעאל כי את הספר כתבה וורטון בפריז, במנוחה שלקחה ממסע מזעזע שלה בין פצועי ופליטי מלחמת העולם הראשונה באירופה, שלמענם הקימה אכסניות וקרנות סיוע.
"קיץ" הופיע בסדרת "הקלאסיקונים" שעורך ניר ברעם, בהוצאה משותפת לעם עובד ואמנות לעם.
קדם לו "הסכנות שבהתנהגות נלוזה" של בלזאק, וגם הוא נובלה מצוינת, אמנם מסוג אחר, זריז ושנון וציני. הנובלה הזאת מרתקת הרבה יותר, אגב, מ"אבא גוריו" הבלזאקי של ימי התיכון הנושנים, שסבל מפתיחה איטית וארוכה מדי.
ראוי לשבח מאוד את הופעת שני הספרים המעולים האלה, ולא רק בגלל תענוג הקריאה, אלא גם משום שהם מזכירים לנו את טעמה הבלתי-נשכח של הקלאסיקה המודרנית, המעוררת געגוע עמוק.
"קיץ" מאת אדית וורטון, תרגום: מיכל אלפון, הוצאת עם עובד ואמנות לעם, 223 עמ'
לפנייה לכתב/ת 
