חורה: מפחדים לשאת תיק, שלא ייחשדו כמחבלים
בתיכון "מקיף רבין" ביישוב הבדואי התחדשו הלימודים באווירה קשה, לאחר ניסיון הפיגוע של התלמידה המצטיינת בסמה אל-נבארי. התלמידים מבולבלים ואינם מאמינים שאל-נבארי, שהיתה מנהיגה, היא מחבלת. המורים חוששים שתהווה מודל לחיקוי
שנה לא קלה עברה על תלמידי בית הספר "מקיף רבין" בחורה. זה התחיל ברציחתו של אחד התלמידים על רקע סכסוך פוליטי, נמשך בדריסתה למוות של תלמידה אחרת והסתיים בניסיון הפיגוע של התלמידה המצטיינת בסמה אל-נבארי בפתחו של בסיס מג"ב. אל-נבארי הגיעה לבסיס ובידה אקדח, הספיקה לירות כמה יריות לעבר המבנים במקום לפני שנורתה למוות על ידי קצין מג"ב.
כעת חזרו התלמידים לבית הספר, לאחר חופשת האביב הארוכה. בכיתות המתינו להם המורים, שבאו מוכנים לאחר מרתון שיחות עם יועצים ופסיכולוגים ממשרד החינוך, שנועד להכין אותם להתמודדות עם המצב בבית הספר. בין המורים היו שחששו שבשל מעמדה
לדברי חליל אל-עוקבי, מורה להיסטוריה ולאזרחות ומחנך כיתתה של בסמה, בבית הספר שררה אווירה קשה. "כשנכנסנו לכיתות ביקשנו מהתלמידים לדבר על הנושא ולהביע את הרגשות שלהם", הוא אומר בשיחה עם ynet, ומוסיף כי רוב התלמידים לא מאמינים למה שקרה. "הם לא מקבלים שדבר כזה קרה בחברה שלנו. יש תלמידים שאמרו שהם פוחדים להתקרב לתחנות משטרה ומקומות רגישים. יש כאלה שאמרו שאסור ללכת עם תיק, מפני שייתכן שיחשבו שיש להם מטען. יש לתלמידים חשש כבד מהדברים האלה". לדבריו, אף אחד מהתלמידים לא מקבל את מה שקרה: "הם מדחיקים".
עלי אל-קירנאווי, מפקח בתי הספר העל-יסודיים במגזר הבדואי, מציין כי הכינו את המורים להתמודד עם הדילמות הצפויות להם: מה לעשות כאשר תלמיד מוצא עצמו מזדהה עם פעולותיה של בסמה? "ההנחיה למורים היא לפרק את הנושא לרמה של רווח והפסד. להראות תלמיד כמה הוא ומשפחתו יפסידו אם יילך בדרך כזו. אנחנו מחנכים אותם לערכים של שמירה על החוק, גם ברמה של המורשת הבדואית, שמחנכת לקדושת החיים. ואת זה אנחנו מדגישים". המפקח הדגיש כי הוא מגנה את המעשה.
"אין לנו אפילו בניין ללכת אליו"
אף אחד מהתלמידים לא מקבל את גרסת המשטרה, לפיה בסמה הגיעה למקום כדי לבצע פיגוע. ע', בן 16, אמר כי עד עכשיו אף אחד מהם לא יודע מה באמת קרה. "כולם היו כואבים ועצובים, לא ידעו מה לומר. הכול התבלבל ולא ידעו מה לעשות. הרבה תלמידים היו פחדנים, לא
רצו לדבר. עדיין לא בטוחים מה קרה. היא הרי מהכפר שלנו".
עם הבנות הרבה יותר קשה לשוחח. הן סגורות, אף אחת מהן לא מאמינה למה שקרה. "הן לא רצו לדבר הרבה", אומר אחד הבנים, ט', בן 17. "אחת אמרה שזה כואב, מזעזע. היה משהו עצוב ביום הזה".
יש המעלים טענות לפיהן הפנייה לקיצוניות טמונה בקיפוח ובתנאים הירודים ביישוב, וכי ייתכן וניתן היה למנוע את המעשה, אילו היו נמצאים עיסוקים לבני הנוער. "אין לנו תקציבים לפעילויות לנוער אחרי שעות בית הספר", מסביר ט'. "אין לנו אפילו בניין ללכת אליו. המתנ"ס פה קטן, ואין תמיד מקום. פעילות אחרי הלימודים היתה יכולה לעזור לה. צריך להתחיל לפתח מנהיגות אצל הצעירים ביישוב כדי שיתחילו לחשוב על העתיד, לא רק על ההווה". ע' מוסיף בהתלהבות: "אנחנו רוצים לעזור לחברה שלנו, להיות מנהיגים. אני הייתי רוצה ללמד חקלאות". ט' מצטרף לנושא השיחה: "זה חשוב מאוד עכשיו".
גם ללא האירוע האחרון, שרשרת האירועים האחרונה שגבתה את חייהם של כל כך הרבה תלמידים, מעיקה על האווירה בבית הספר. למשל, בעקבות רציחתו של אותו תלמיד, נאלצו בבית הספר לפצל את שתי המשפחות המעורבות בסכסוך הדמים
לבניינים נפרדים, רחוקים זה מזה. המורים מסיימים ללמד שיעור אחד, ונאלצים ללכת למקום אחר, הלוך חזור.
במהלך שיחות ההכנה שנערכו למורים, רבים העלו את הקושי של אובדן תלמידה בולטת ומשמעותית לקהילת הכפר כולו, תלמידה שהיתה אחראית על רדיו בית הספר, בעלת אישיות חזקה, שיודעת מה היא רוצה מעצמה, ותהו איך אפשר להתמודד עם אובדן כזה. "כולם רוצים שהשנה הזו כבר תיגמר", אומר אחד המורים. "זו שהביאה הרבה אסונות, שנה מקוללת".
לפנייה לכתב/ת 
