עצמאות אופנתית. יש דבר כזה?

החיבור בין אופנה לעצמאות איננו חיבור קל. תעשיית האופנה, על כל גלגוליה, החל מרשתות השיווק, עובר בחנויות היוקרה ועד למסלולי התצוגה של שבועות האופנה, מנסה בכל פעם לזכות בכתר העצמאות, אבל לא תמיד בהצלחה מרובה. מצד אחד, דווקא תעשייה שלא מפסיקה להמציא את עצמה מפגינה עצמאות. מה גם שתצוגות האופנה העילית מכתיבות לנו, בסופו של יום, פחות או יותר מה נלבש. אבל דווקא ההמוניות הזו, שהגלובליזציה הפכה אותה לתהליך שאינו יודע שובע, גורמת לאופנה להיראות פחות פחות עצמאית.

מי שמחליט לבד

חוקרת האופנה ד"ר שוש רז-מרזל מהמחלקה לתיאוריה והיסטוריה בבצלאל ומהמחלקה לספרות באוניברסיטת בר-אילן, מסבירה: "יש להבין כי ביחס לאופנה, למושג 'עצמאות' יש שני מובנים". מי שעולה בראשה כשהיא חושבת על עצמאות במובן הראשון, של החלטות שמתבצעות לבד, היא האישה הראשונה של ארצות הברית. "העובדה שמישל אובאמה בוחרת את בגדיה לבד, ואינה נכנעת ללחצים מצד מעצבים שנותרים מחוץ לארונה, מפגינה את עצמאותה". לעומתה, "אשת נשיא צרפת קרלה ברוני, מגיעה מצודדת לכל אחת מהופעותיה הפומביות, אבל נראה שאין לה מילה בנוגע ללבושה וכי למעשה בית האופנה דיור הוא שמחליט עבורה מה תלבש".

ברוני ואובאמה: שתי נשים, שני קטבים של עצמאות (צילומים: Getyimages Imagebank)

אך מה בנוגע לסטייל של אובאמה? האם היא מצליחה להפגין עצמאות במובן השני של המילה, של סגנון אינדיבידואלי? לטענת רז-מרזל, "זה נכון שלא כל שמלה של מישל היא 'וואו', אבל אפשר וכדאי לשים לב לבחירה שלה בצבעים בהירים ובבגדים נוחים". לשם השוואה, "בערב ההשבעה של ביל קלינטון אפשר היה לראות שהמחוך הפנימי בשמלה של הילרי לחץ עליה והסב לה אי-נוחות. אובאמה, עד כה, לא נראתה סובלת באף אחת מהופעותיה".

מי שמכתיב אופנה

גרירת תשואות התפעלות ממערכות לבוש היא מומחיותם של איקונות אופנה. הם אלה שמפגינים עצמאות במובן השני של המילה, מתלבשים על פי סגנון אישי מובחן ובתורם גם משפיעים על הלבוש של כולנו. הם אלה שהופכים את החדש למוכר ואת יוצא הדופן, לנדוש. "מי שהצליחה ליצור סטייל שמזוהה עמה לחלוטין היא שחקנית העבר אודרי הפבורן", מספרת מרזל. "בראשית הקריירה של הפבורן נקרא לדגל מעצב האופנה הוברט דה ז'יבנשי והוא שהיה אמון על בגדיה. אבל למרות מעמדו הרם בעולם האופנה, הפבורן העזה לשנות את הדגמים שעיצב בעבורה ולהוסיף להם את סגנונה האישי. התוצאה הסופית שאנו רואים, בשבעת הסרטים שבהם עבדו השניים יחדיו, היא תוצר של שיתוף פעולה, ולא רק את טביעת ידו של ז'יבנשי על הפבורן".

הפבורן עם ז'יבנשי. העזה לשנות את העיצובים שלו

דוגמה נוספת לפי רז-מרזל היא גרייס קלי. "בגד שלא נלבש על ידי דמות כריזמטית, לא יצליח להפוך לאייקון מתוקף עצמו", היא מסבירה. גרייס קלי רכשה בזמנו תיק מבית האופנה הרמס, שהפך להצלחה גדולה ואף נקרא על שמה. בנוסף, "יש לזכור כי למרות שהאופנה העילית היא זו שזוכה לסיקור בתקשורת, מה שלא לביש לא יצליח לחדור לדעת הקהל ולהפוך לאייקון. המעצב ג'ון גליאנו, שעיצוביו ידועים בגרנדיוזיות שלהם, מוכר בפועל בעיקר בשמים ואקססוריז, ויש לו פחות השפעה על אופנת הרחוב מלמעצבים מסורתיים יותר כמו פראדה או מרק ג'ייקובס. את הדגמים של האחרונים מצליחות רשתות האופנה הגדולות לתרגם לפריטים לבישים, בעלות שווה לכל נפש".

גם טעם רע זה סוג של עצמאות

לסיום, אי אפשר שלא להרהר על המציאות האופנתית בישראל, שלא פעם מוגדרת כמפגן של טעם רע. אני לא בטוחה שאי אפשר לדבר על טעם ישראלי, שהוא עצמאי לחלוטין. עובדה היא שנעלי הפלטפורמה, בד הלייקרה והגזרה הנמוכה שולטים באזורנו, למרות שרובם כבר נעלמו מהמפה של עולם האופנה (נכון, נעלי הפלטפורמה עושות עכשיו קאמבק, אבל אצלנו הן לא יורדות מהרגליים מאז שנות ה-90). כך שעם כל הכבוד לשיק ולחיבה לאסתטיקה, יש לתת במה גם לטעם הרע, שמבטא עצמאות בפני עצמו, גם אם זו עצמאות שמתעקשת להידחק למידה קטנה למרות אותותיה של המציאות.

גרייס קלי. בהרמס קראו תיק על שמה