סיפור אומנה: ילד שוקולד עם עיניים מדברות

"כשראינו אותו זה היה כמו נוק אאוט", מספרים עדי ורונית, הורים אומנים לרועי בן השנתיים. "החיבור היה מיידי. קשה להסביר את זה. זו אהבה ממבט ראשון. הוא דיבר אלינו עם העיניים. הלב החליט לפני השכל".

וההחלטה לא הייתה פשוטה. אם יכלו העיניים לדבר, הן היו מספרות סיפור עצוב. רועי נולד לאם ממוצא אתיופי שהרתה מחוץ לנישואין. האם הביולוגית הסתירה את ההיריון הלא רצוי ממשפחתה, ולא עברה את הבדיקות הנדרשות במהלך ההיריון. המום בליבו של רועי לא התגלה. במהלך הלידה היא ביקשה למסור את רועי. היא אינה יודעת על המום בליבו והאב הביולוגי כלל אינו יודע על קיומו.

יש תינוק, אבל...

בעודו מתאושש לאחר ניתוח לב פתוח שעבר מיד עם לידתו, פגשו העיניים של רועי את רונית ועדי, זוג עם שני ילדים, בגילאי 10 ו-6. רונית הכירה את נושא האומנה באמצעות דודתה, ששימשה משפחה אומנת שנים רבות. לעדי לקח זמן להבשיל עם ההחלטה.

"נתקלנו בקושי להיכנס להיריון ולשמור עליו", מספרת רונית. "ההריון האחרון היה מאוד קשה וביחד עם הרצון הקודם שלי לקחת ילד אומנה, החלטנו שזו הדרך המתאימה לנו להרחיב את המשפחה וגם לעשות משהו עם ערך מוסף. רצינו תינוק או תינוקת וחיכינו להזדמנות המתאימה".

"בדיעבד, השיחה עם מנחת האומנה על רועי הייתה מאוד זהירה", נזכרת רונית. "היא אמרה יש תינוק, אבל יש 'אָבַלים'. ה'אבל' הראשון הוא שהוא חולה והוא עבר ניתוח לב פתוח וה'אבל' השני הוא שהוא אתיופי. מבחינתנו ה'אבל' השני לא היה 'אבל'.

"הוא נמצא למעלה בסדר העדיפויות שלנו"

רונית ועדי נסעו לבית החולים לפגוש את רועי בן החודש ולהתעדכן לגבי מצבו הרפואי. "הרופאים לא ידעו לומר בוודאות מה צפוי לנו", מספר עדי. "הם תיארו קשת מאוד רחבה של אפשרויות, כולל השתלת לב ואמרו שרק בגיל חצי שנה יוכלו לדעת לאיזה כיוון זה הולך. לקחנו פה איזשהו סיכון".

"התייעצנו עם רופא הילדים", אומרת רונית. "עשינו את הבירורים כי זה צריך להיעשות, אבל היה לנו ברור שזה יהיה 'כן'. העיניים שלו דיברו אלינו כבר אז, ועד היום אני אומרת שיש לו עיניים מדברות".

בשנתיים שחלפו, הפך רועי לחלק מהמשפחה. קל זה לא היה. במהלך השנתיים הוא עבר שני צנתורים וצנתור נוסף צפוי בקיץ הקרוב. מערכת החיסון החלשה שלו נכנעה למחלות הילדות הרבות ובני הזוג נאלצו להיעדר פעמים רבות מהעבודה. לפני כחודשיים, רונית פוטרה מעבודתה בעקבות היעדרויותיה התכופות.

"הוא נמצא למעלה בסדר העדיפויות שלנו", היא אומרת. "אנחנו יודעים שזו תקופה קשה והיא תעבור. עדיין מרחפות באוויר שאלות רבות והגדולה שבהן: כן ניתוח מסובך או לא. מה שמחזיק אותי ברמה האישית, זה לקחת יום ביומו ולא להסתכל רחוק מדי, כי זה מאוד מפחיד. לפני כל צנתור אנחנו לא ישנים. יש הרבה פחד, לחץ וחרדות. אצל הילדים הביולוגיים שלנו זה מתבטא בכך שהם יותר שקטים וסגורים. הם מאוד דואגים לו".

"אנחנו שואבים ממנו הרבה כוחות", מספרת רונית. "הוא ילד מדהים עם המון שמחת חיים. הוא אוהב מאוד מוזיקה, לשיר ולרקוד. הוא פעלתן, סקרן וערני במיוחד. אנחנו צוחקים שתיקְנו אותו יותר מדי טוב בבית חולים. אין לו מצב של OFF.

"בהתחלה, כשהוא הגיע והיו שואלים את הילדים הביולוגיים שלנו מי זה, הם היו מתפתלים. היו אומרים שזה ילד שאנחנו מגדלים כי ההורים שלו לא יכלו לגדל אותו. היום הם פשוט אומרים 'הוא אחי'.

"צבע העור השונה שלו מעורר הרבה תגובות. חלקן ממש לא ראויות. שאלו אותי למשל 'למה אתיופי?' אמרתי 'מה זאת אומרת?' זה כמו שישאלו אותי 'למה לבן?' יש אנשים שכל הזמן שואלים ויש כאלו שלא שואלים, אבל מאוד רוצים לשאול. הרבה מאוד מבטים.

"ילד מהגן של הבן שלנו (שהיה אז בגן חובה), שאל 'מי זה?' והבן ענה 'זה אחי'. הילד שאל 'מה קרה לו? הוא אכל הרבה שוקולד?' הבן שלנו נורא צחק ואמר 'לא, הוא בא מקתיופיה (אתיופיה).

האמא הראשונה היא אבא...

"כבר אחרי שבועיים שהוא היה אצלנו, אמרתי לרונית שלא חשבתי שאפשר לאהוב מישהו ולהתחבר אליו כל כך מהר", נזכר עדי. "זה משהו שאי אפשר להסביר עד שלא חווים אותו. גם המשפחה המורחבת שלנו קיבלה אותו בזרועות פתוחות. אנחנו צריכים לפעמים להרגיע אותם, בגלל הילדים האחרים.

"האמא הראשונה אצלנו בבית בהקשר של רועי, זה עדי", צוחקת רונית. "כשהוא רואה את עדי, לא מעניין אותו אף אחד אחר. הייתה תקופה שהוא קרא לכולם 'אבא'".

"מההתחלה, הלילות הם שלי", מסביר עדי את הקשר. "שם הוא גם התחבר אלי. הוא מאוד אנרגטי והולך לישון בשעות מאוד מאוחרות ומתעורר מוקדם. אני מסתדר עם 4-5 שעות שינה ומשתדל להשלים בסוף שבוע. התרגלתי".

"בפעם הראשונה שהוא קרא לי אבא, הוא היה בן שנה בערך", נזכר עדי. "הוא בא אלי עם המוצץ וחיתול הבד כדי שארים אותו ופתאום אמר 'אבא'. הרגשתי כמו צביטה בלב. זו נקודה שבה אתה מרגיש את התמורה לכל המעשה".

"ברמות הרגשיות הגעתי למחוזות שלא חלמתי שאגיע אליהם ולא הייתי מגיעה אליהם", מוסיפה רונית. "לעומת ילד ביולוגי, זה דומה וזה מאוד שונה. קשה לתאר את זה. מצד שני, אני לא רוצה שאנשים יחשבו שזה פשוט. זו טלטלה מאוד רצינית. זה לקח כשבעה חודשים עד שהבית חזר לשגרה". ומיד שניהם מוסיפים: "זה בעצם כמו תינוק ביולוגי".

"לפני מהלך כזה, צריכים להיות מאוד שלמים איתו מבחינת הזוגיות", אומרת רונית. "יש קשיים ויש מחיר ואם הזוגיות לא חזקה, זה יכול להוביל למקומות לא טובים. חשוב להיכנס לזה בעיניים פקוחות ולדעת את המחיר".

"חשוב שהנושא של האומנה יעלה למודעות והלוואי שיותר אנשים ייקחו את זה על עצמם", מוסיף עדי. "אנשים לא מספיק חשופים לנושא האומנה", מדגישה רונית. "אני נתקלת בהרבה אנשים סקרנים ששואלים. צריך שהנושא הזה יהיה כל הזמן על סדר היום".

• כל השמות בכתבה בדויים. הסיפור התקבל באדיבות מכון סאמיט .
   
  

רוצים לעזור לילדים?

• לחצו כאן  וחתמו על הטופס המקוון.