שתף קטע נבחר

לפני מות, קדושים אמור

"הרבה טוב ורוך עטוף בעצב ורחמים צף ועולה בשבוע הזה בחלל החיים הישראליים. הציניות נדחקת מעט הצידה ואת מקומה תופסת ציונות, אהבת ארץ וחיבת מולדת". אבי רט מבקש שנשכיל לקחת את היכולת לראות את מעלת חברינו ולא חסרונם, ולהצליח לראות עוד לפני מות - את הקדושה והקדושים

אחד הסלנגים היותר נפוצים בקרב אלו שפסוקים שגורים על לשונם הוא "אחרי מות-קדושים אמור". בדרך כלל השימוש במשפט הזה נעשה בהקשר של לדבר טוב על אנשים אחרי מותם. זהו, הבן אדם כבר מת. אין טעם עכשיו לתת ביקורת, לחפש את הפגמים, לדבר על החסרונות. זהו, עכשיו - אחרי מות-קדושים אמור. תתייחס ותאמר על כולם שהיו קדושים, טובים, צדיקים וטהורים, בעלי לב טוב, מלאי חסד ורחמים.

 

מקור הביטוי הזה הוא מפרשת השבוע שלנו. פעמים רבות יוצא ופרשיות השבוע "אחרי מות" ו"קדושים" הינן מחוברות, ופרשת שבוע הבא תהיה "אמור" וכך יצא צירוף המילים: "אחרי מות קדושים אמור".

 

מוצאי יום הזיכרון ויום העצמאות. כל כך הרבה סרטים, תוכניות, תמונות, שירים וסיפורים. כל סיפור יותר מרגש ומדהים מקודמו. דרך הסיפורים אתה פתאום מגלה את עולמם של הנופלים - כמה היו נשמות טובות, עם לב זהב, כמה היו מוכשרים - כתבו שירים, הלחינו, צילמו. כמה היו חברים טובים מלאי נתינה, רגישות ואהבת אדם, כמה היו ילדים טובים להוריהם, פתאום מתגלה כל הטוב שהיה בהם, כל הכישרונות והרגישויות שהיו חבויות בהם - ורק עתה - לאחר פטירתם - הכול מתגלה ויוצא החוצה. ממש אחרי מות-קדושים אמור.

 

ואני מהרהר ביני לבין עצמי הרהורים של מוצאי השבוע הזה - וחושב - איפה היה כל הטוב הזה כשהם היו בחיים? הרי הם לא התחילו להיות כאלה טובים רק אחרי מותם - אז איך זה שבחייהם לא ראינו ולא שמענו? ההיפך, רק שמענו קיטורים וטענות על הנוער, ועל הדור הזה, על איכויותיו הירודות ועל חייו הרדודים מלאי האגו האינדיוידואליזם והעכשוויות - והנה פתאום מגיע יום הזיכרון - והחלל מתמלא בסיפורים מדהימים על האיכויות, המידות, הערכים והחיים של החללים.

 

לכאורה, קושיה. אבל רק לכאורה. כי באמת החבר'ה האלה היו כך לא רק לאחר מותם, אלא גם בחייהם. עובדה. הם היו כך - רק אנחנו לא ראינו. לא תמיד יש לנו כחברה וכפרטים את היכולת לפרגן, לראות את העומק מתחת לשטחיות, את הרגישות מתחת למעטה החספוס, את הנעימות מתחת לציניות. אנחנו מתכסים ומתעטפים בפוזה ישראלי צברית של "גבר גבר" מה שנקרא בערבית "שופוני..", ולא מצליחים לראות את כל הטוב הרובץ כמו כל אוצר - אי שם במעמקים של הנשמה. רק אחרי מות- כשכל הפוזה מתקלפת, ואנחנו ניצבים מול הנשמה נטו- פתאום אנחנו מגלים - איזה אוצרות של קדושים ומתוקים חיו בינינו.

 

להפוך את היוצרות

ההרהורים שלי למוצאי השבוע הזה הם - איך אפשר להפוך את היוצרות אצלנו  במערך המחשבות והתובנות שלנו - ולהתחיל לחיות מתוך ראיה של 'לפני מות – קדושים אמור'. לא לחכות אחרי מות כדי לראות את כל הטוב הזה שהיה איתנו, כדי לגלות פתאום את כל התגליות האנושיות הללו, אלא לפתח ראיה פנימית שלנו - אישית, חברתית, תקשורתית,חינוכית וציבורית- שתאפשר לנו לראות את כל המציאות ואת כל החבר'ה הצעירים והמוכשרים הללו - כמה הם כולם אהובים מוכשרים רגישים וצדיקים- עוד לפני מות. כבר אז לגלות כמה הם 'קדושים- אמור'.

 

הרבה טוב ורוך עטוף בעצב ורחמים צף ועולה ב שבוע הזה בחלל החיים הישראליים. הציניות נדחקת מעט הצידה ואת מקומה תופסת ציונות, אהבת ארץ, חיבת מולדת, סחבקיות ישראלית מקסימה, מלווה בכרס ישראלית משתפלת, בנפנופי מנגל עשנים על אי תנועה ירוק, בהתכנסות מחובקת סביב הקברים, בביקורים אצל המשפחות, במוזיקה ישראלית פול ווליום, בפקקים אין סופיים, במתיקות ישראלית טיפוסית דביקה שאין לה אח ורע בעולם. אחד שאתה לא מכיר יכול להחליף איתך צ'פחות כאילו שירתתם ביחד בפלמ"ח ואכלתם מאותו המסטינג, ובאותה שנייה גם לשאול אותך- "מוכר ?", "תגיד לי איפה קנית אותה ?", אדם שבחיים לא פגשת לא מהסס לקרוא לך "אח שלי", ולדביקים שבהם אין בעיה גם לשאול אותך מייד- "אח שלי - כמה אתה מרוויח ?"

 

מכל חג אנחנו משתדלים לצאת עם משהו. לקחת איתנו משהו. מהימים הללו של מוצאי זיכרון ועצמאות וערב 'אחרי מות קדושים', אולי נשכיל לקחת את היכולת לראות את מעלת חברינו ולא חסרונם, ולהצליח לראות עוד לפני מות - את הקדושה והקדושים.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לא לחכות עם המחמאות ליום הזיכרון
צילום: גיל יוחנן
מומלצים