למה לא צעדתי ב-1 במאי
שנים רבות היתה ההפגנה רגע השיא המרגש בחיי הפוליטיים. לא קל לי לא לצעוד. אך כיוון שאני זוכר היטב את תכני ההפגנות, אני מוכרח לחפש סוג אחר של מחאה
לא השתתפתי השנה בהפגנות 1 במאי, למרות שהמצב הכלכלי והחברתי סיפק הרבה סיבות טובות כדי לעשות זאת.
ראשית, המשבר הכלכלי הגלובלי הוא עדות לכשל עמוק שנמצא בליבה ולא בשוליה של השיטה הקפיטליסטית.
שנית, בישראל עלתה לשלטון ממשלת ימין מובהקת שתעמיק את האי-שוויון בחברה הישראלית (על ידי הקטנת מס הכנסה, למשל). אי-שוויון זה הוא מהרחבים בעולם המערבי, והוא אחת הסיבות לפרדוקס הטמון בתמיכה הרחבה לה הוא זוכה וכך מרחיב את האי-שוויון. בקיבעון ההתנחלוית שלו הוא מאיים על עצם קיומה של החברה הישראלית.
שלישית, החינוך הציבורי בישראל קורס מהגנים ועד האוניברסיטאות, וכך הוא מכין את האי-שוויון של הדור הבא.
רביעית, האיגודים המקצועיים שהם אחד הבלמים המשמעותיים בפני אי-שוויון, גם הם בקריסה: עד שנות ה-80 היה שיעור העבודה המאורגנת בישראל כ-85%; היום הוא בסביבות ה-20%.
חמישית, מאות אלפי עובדי קבלן ועובדים זרים נזרקים אל פח האשפה של החברה.
ששית, ישראל ככוח כובש לא עשתה דבר כדי לבנות כלכלה פלסטינית, וכך הכינה במו ידיה את הרקע לטרור של האביונים שנקרא "חמאס".
ואף על פי כן לא צעדתי.
מותר להוסיף כאן גם הערה אישית: שנים רבות היתה הפגנת 1 במאי רגע השיא המרגש של חיי הפוליטיים. לא קל לי לא לצעוד. אבל כיוון שאני זוכר היטב את התכנים של ההפגנות, אני מוכרח לחפש סוג אחר של מחאה.
הרוב החברתי החדש
לחג הפועלים היה תוכן כשלמושג "פועלים" היה תוכן. לא רק סוציאליסטים וקומוניסטים כיבדו את התוכן הזה. חיים נחמן ביאליק היה בורגני בכל רמ"ח אבריו (מלבד באפלה החצי-מודעת של שיריו), אבל הוא כתב:
על כן נעבוד, על כן נעמול
תמיד בכל ימי החול,
כבד העול, נעים העול!
ובעת הפנאי נשיר בקול
שירי תודה, שירי ברכה
לעבודה ולמלאכה!"
העבודה הפיזית היתה מציאות של רובה הגדול והעני של החברה. ו-1 במאי, יחד עם מפלגות השמאל והאיגודים המקצועיים, עשה מעשה נאצל כשהפך את "כבד העול" ל"נעים העול", כשהפך את העבודה הפיזית ממקור של השפלה למקור של גאווה. בארץ ישראל במיוחד, המעבר של היהודי מ"מקצועות אוויר" לעבודה פיזית היה מעשה משחרר, שבנה גם את החברה ככלל וגם את כבודו העצמי של הפרט. לכן היה מעמד פועלים והיה חג ממשי של מעמד פועלים.
זה השתנה. בזכות הדם והיזע ששפכו סוציאליסטים וגם סוציאליסטים ציוניים, נוצר בעולם המערבי מצב חברתי חדש: נוצר מעמד בינוני ענק, שהוא, ולא פועלי הכפיים, מהווה את רובה של החברה. המעמד הבינוני הזה חי בעולם אחר של שעות עבודה ושל פנאי ושל בנאליות ושל ניכור בחברת ההמונים. הוא גם חי בעולם אחר של עבודה.
מהפכת הידע יצרה שינוי ענק, שהלך יד ביד עם השגי הפועלים. העול הכבד של העבודה הפיזית, שביאליק שר לו שיר הערצה, מעורב היום בהרבה מאוד עבודה המבוססת על ידע (שהושגה בזכות החינוך לכל של הסוציאליסטים). והידע יוצר רוב חדש של עובדי צווארון אפור ולבן.
אף אחד מהצועדים בהפגנות 1 במאי לא מאחל היום לבנו להיות פועל גאה של עבודת-כפיים כפי שאיחלו צועדים בעבר. המעמד הבינוני החדש, העובד מול מחשבים ובתוך משרדים, הוא לא "פועלים". אבל הוא בהחלט "עובדים". הוא עדיין מנוצל כי השוק מאפשר למילארדרים להתעשר על חשבונו. הוא עדיין מתקשה לעמוד במירוץ הקניונים ההמוני והמוחק את האישיות. הוא נתון, יותר מאשר בעבר, לאי-הביטחון של עבודה לא-מאורגנת.
הפגנה מעודכנת תצטרך לדבר בשמו של הרוב החברתי החדש, שהוא מעמד בינוני. היא תצטרך למצוא דרכים יצירתיות, ולא קלות, איך לחבר בין המעמד הבינוני הזה לבין עובדי הכפיים החדשים. למשל: הדחיקה של עובדי הכפיים אל אשפתות החברה מונעת את העלאת השכר של המעמד הבינוני, ויוצרת פשע, ומנוונת שכונות שלמות בערים.
האתגר היום הוא לשכנע את המעמד הבינוני לשלם יותר, ולא פחות, למי שעושה את העבודות הקשות שהוא לא רוצה לעשות. בשביל זה צריך לשנות את צבע הדגל ואת תוכן הסיסמא, ואת אופי הארגון של ההפגנה. זה לא נעשה.
החלום נגמר
סיבה נוספת לשנות מן היסוד את 1 במאי: השמאל של אתמול ראה בשוק אויב ורק אויב. גם השמאל הסוציאל-דמוקרטי הישראלי שנזהר יותר מאחרים שלא לבטל את השוק, היה רווי בפאתוס של ביטול השוק. גם המעשה המפואר של משק-העובדים ענקי, שפעל למעשה גם בתוך השוק וגם כנגד השוק, היה מלווה בחלום רומנטי של קומונות כפריות משוחררות מן השוק.
אבל החלום הזה נגמר. אני רחוק מלהאמין שהשוק הקפיטליסטי הוא "קץ ההיסטוריה", והוא נצחי. גם באימפריה האוסטרו-הונגרית של פרנץ-יוזף, חשבו אנשים שהשיטה שלהם נצחית (קראו אצל עגנון כמה געגועים היו לו לביטחון הזה). בני אדם מעולם לא הפסיקו לשנות ולהשתנות, וקטן הסיכוי שדווקא וול סטריט, או הבורסה העלובה ברחוב מונטיפיורי בתל-אביב, ייראו להם כמו גן עדן. אבל היום, ברגע זה, אנחנו חיים מצב שבו אין שום אלטרנטיבה ריאלית לשוק. גם התיקון הענק שמבצע כעת אובמה בשוק האמריקני, בא לשמר את השוק, לא לבטל אותו.
לכן צריך לנער ניעור גדול את סיסמאות 1 במאי ואת השירים ואת צבעי הדגלים. צריך להציע דרכים ריאליות, דומות לדרכים של אובמה, לבלום את השוק ולאזן אותו. קודם כל באמצעות פיקוח ציבורי על הכסף הגדול, ואחר כך באמצעות חינוך שוויוני ובריאות שוויונית. מי שרואה ושומע את הפגנות 1 במאי שנערכות היום, יודע שלא זה הריח העולה מהן. הן ממשיכות את הרטוריקה של ביטול השוק. אין בהן מילה טובה על אובמה.
כך הן מרחיקות מעליהן את רוב האזרחים. הרוב יודע היטב שהצלחה או כישלון של אובמה יקבעו את גורל השיטה הכלכלית בכל מקום, והפגנות שאומרות שאמריקה היא ענק מרושע אחד לא מגייסות אנשים אל המאבק הריאלי שמתקיים לנגד עיניהם. הפגנות כאלה רק תורמות לכך שהאנשים המנוצלים ביותר על ידי השוק מצביעים עבור קנאי-שוק כמו נתניהו. הוא מופיע כמומחה למציאות הכרחית ברגע זה. ואילו המפגינים מופיעים כילדי שמנת שיש להם – ואין לאנשים קשי יום - פריביליגיה להתגעגע אל רומנטיקה שעבר זמנה. לא הלכתי להפגנה שחיזקה את בנימין נתניהו ולא חיזקה את ברק אובמה.
ביום ששי, 1 במאי, בבוקר, שאל אותי בני אם אני הולך להפגנה. אמרתי לו לא. הוא אמר שהוא הולך. שתקתי. רציתי להיות גאה בו.
פרופ' נסים קלדרון מבקר ספרות ומרצה באוניברסיטת בן גוריון
