זכות לאימהוּת? לא על חשבוני

פסק הדין התקדימי של בית המשפט העליון, המכיר בתשלומים למטפלת ולמעון כהוצאה מוכרת לצרכי מס, מגשים את חזונה של להקת הברירה הטבעית, שכבר לפני 30 שנה ניבאה שבישראל "ילדים זה שמחה", כיוון ש"הסעד ייתן מה שצריכים ילדים".

פסק הדין התקבל בהתלהבות, במיוחד מצד ארגוני נשים שראו בו סיוע למימוש "הזכות הטבעית לאימהות". גם המבקרים המעטים לא התנגדו לעצם הרעיון שהמדינה תחזיר להורים את הוצאות גידול הילדים, אלא רק מחו על כך שההפחתה במס ההכנסה תסייע יותר להורים מהמעמד הגבוה שמשלמים מס הכנסה גבוה ותועיל פחות להורים עניים שמשכורתם נמוכה ושיעורי המס שלהם נמוכים. גם אלה וגם אלה לא מבינים את מהותו של מס הכנסה, ושוגים כאשר הם משתמשים בו למימוש מדיניות הרסנית מבחינה דמוגרפית.

מס הכנסה, כשמו כן הוא: מס המוטל על הכנסה מעבודה. לכן, ההוצאות שניתן להפחית מתשלומי המס הן אך ורק הוצאות הנדרשות לביצוע העבודה. לדוגמא, נהג מונית רשאי להפחית את הכסף ששילם עבור רכישת המונית, מאחר שהמונית היא כלי עבודה שלו. רשויות המס נוטות לגלות קמצנות יוצאת דופן בכל הנוגע להוצאות מוכרות. אקדמאים, למשל, אינם רשאים להפחית מתשלומי המס את שכר הלימוד ששילמו כסטודנטים לאוניברסיטה – למרות שהלימודים היו חיוניים על מנת למצוא עבודה.

חרף הכעס המובן על הקמצנות של פקידי השומה, צריך לזכור שהיא עובדת בסופו של דבר לטובתנו, כי אם כל הוצאה מפוקפקת תהיה מוכרת לצרכי מס, הכנסות המדינה ממסים יירדו ושיעורי המס של כולנו יצטרכו לעלות. אין ארוחות חינם, ואנשים מבוגרים אמורים לדעת כי לבחירות שהם עושים בחייהם יש מחיר. הם רשאים לבחור להשקיע את כספם וזמנם הפנוי בחוג קרמיקה, בגידול ילדים או בטיול מסביב לעולם - אבל את החשבון עליהם לשלם בעצמם.

על רקע זה, מוזרה פסיקת בית המשפט העליון, שקובעת למעשה כי גידול ילדים חיוני לעבודת נשים – כאילו ילד לאשה הוא כמו מונית לנהג טקסי. אינני מתווכח עם עורכת הדין ורד פרי שעתרה לבית המשפט בטענה כי אם לא תקבל הנחה משמעותית במס הכנסה לא תוכל גם לקיים משרד עורכי דין משגשג וגם לממש את "זכותה" לגדל שני ילדים. ייתכן שבאמת כך נראים הדברים מנקודת מבטה, אבל בעולם המודרני הבאת ילדים איננה אילוץ, וגם איננה "זכות טבעית" אלא בחירה מודעת שעולה כסף ועלולה לפגוע בקריירה.

לכן, אני חולק על בית המשפט העליון שהטיל עלי ועל שאר אזרחי ישראל לשלם את מחיר הבחירה הפרטית של עורכת הדין הנכבדה. וזהו לא מחיר זול. משרד האוצר מעריך כי ההכרה בתשלומים למטפלת ולמעון כהוצאה מוכרת לצרכי מס תיצור גרעון תקציבי שנתי של 2-3 מיליארד שקלים. את הגירעון זה יצטרך כל אחד מאיתנו לסתום בוויתור על שירותים חיוניים או בהעלאת מסים, כי זהו – שאין ארוחות חינם;

וכל זה עוד לפני שמכניסים לחשבון את הנזק הסביבתי מהגדלת האוכלוסייה במדינה שכבר עכשיו היא מהצפופות בעולם, בעלת שיעורי הילודה הגבוהים ביותר במערב. הילודה המוגברת רק מקטינה את המרחבים הפתוחים הצרים שעוד לא מילאנו, מצמצמת את מקורות המים המועטים שעוד לא שאבנו, ומפחיתה עד למינימום את הסיכוי שלנו לחיות בבתים פרטיים מרווחים עם גינה ולא להצטופף בסלמס אורבני בנוסח העולם השלישי.

את עוצמתו של האסון הסביבתי הזה ספק אם ניתן לכמת, אבל בטוח שהדבר האחרון שמדינת ישראל זקוקה לו בימים אלה הוא עידוד ילודה דרך הטבות מס והכרה ב"זכות הטבעית לאמהות", שאיננה מופיעה בשום חוק או חוקה של מדינה מודרנית.

ד"ר אמיר חצרוני, מרצה בכיר לתקשורת במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון