האוצר נגד הנשים

החלטתו של בית המשפט העליון להכיר בטיפול בילדים כהוצאה הכרוכה בייצור הכנסה, היא חשובה ותקדימית. היא מטיבה לא רק עם נשים, אלא עם החברה הישראלית כולה. חשוב להתעכב על משמעויותיה, במיוחד נוכח הודעת משרד האוצר כי ייזום חקיקה שתבטל את פסק הדין.

פסק הדין משקף את ההבנה שילדים לא צומחים מעצמם, הם לא רק עניינם של ההורים, אלא אינטרס חברתי: הילדים של היום הם האזרחים של מחר. מדיניות ממשלות ישראל לדורותיהן מבטאת הכרה בחשיבותם של ילדים בעיקר עד הרגע שבו הם נולדים - הממשלה מסבסדת טיפולי פוריות, פוטרת נשים נשואות ואימהות משירות צבאי, וכוללת בסל הבריאות ויאגרה, אך לא גלולות למניעת הריון.

אולם מרגע שהם נולדים, הופכים הילדים להיות מעין תחביב יקר של הוריהם. עובדות בהריון חשופות לפיטורים, תופעה נפוצה בשוק העבודה הישראלי על אף שהחוק אוסר עליה. נשים עובדות שהופכות לאימהות משלמות על כך בניתוב הקריירה שלהן ל"מסלול אימהות". למשל, בהרבה משרדי עורכי דין, הפיכתך לאם מחסלת את הסיכוי להפוך לשותפה. שכר המורים והגננות מעיד גם הוא על החשיבות הנמוכה שממשלות ישראל מיחסות לגידולם של הילדים.

על האוצר לתת דעתו לפיתוח המשאבים האנושיים של המדינה בטווח הארוך, ולא רק לשיקולי שמירה על הכסף במובן הצר – על השורה התחתונה במאזן. בלי הכרה בהוצאות מטפלת, נשים רבות נרתעות מעבודה מחוץ לבית כי אחרי ניכוי הוצאות ההשגחה על ילדיהם, לא נותרת בידיהן הכנסה משמעותית. מדיניות נבונה צריכה ליצור תנאים שבהם נשים לא יחששו מויתור על שגשוג מקצועי ועל מיצוי פוטנציאל ההכנסה בעקבות היריון ולידה

מנגד, פסק הדין מבטא תפיסה עגולה והוליסטית של האדם. גם כשהוא עובד (או "מייצר הכנסה”, כלשונה של פקודת מס ההכנסה), האדם הוא הורה. כלומר, פסק הדין דוחה את התפיסה לפיה המעבידים יכולים לחשוב על העובדים במונחים צרים ואינסטרומנטליים.

משרד האוצר טוען כי הכרה בהוצאות שמרטפות תיטיב רק עם נשים המשתכרות שכר גבוה וממילא נמצאות במעגל העבודה, ובכך היא הטבה רגרסיבית. 

יש לברך את משרד האוצר על ששיקול השוויון במיסוי נכנס לאוצר המלים שלו ונטען בלהט. יש לקוות ששיקול זה ייושם בשאלות מיסוי נוספות, כמו מיסוי על רווחי הון או מיסוי על ירושה (שאינו קיים בישראל, ומתפקד בפועל כמיסוי רגרסיבי).

אמנם יש פערים מטרידים בשוק העבודה בישראל, ובכלל זה פערים בין נשים מרקע חזק שאיפשר להן יתרונות השכלה והשתכרות לעומת נשים מוחלשות. אבל הטענה שבשם השוויון בין נשים יש להשאיר על כנו הסדר מפלה, שמטיל על אימהות עובדות נטל מס גבוה יותר מהשתכרותן הריאלית, היא טענה שמסיטה את הדיון מהאי-שוויון החמור יותר בשוק העבודה ובחברה: זה שבין נשים לגברים.

מדוע להטיל על נשים, ולו על אלה שמשתכרות יפה, את הנטל להישאר מאחור בשוק העבודה בגלל שנשים אחרות מצויות גם הן בעמדה לא שוויונית? זו דוגמא קלאסית של הטלת האחריות על הקורבן.

במציאות חברתית שבה האישה היא לרוב זו שאחראית לגידול הילדים, השאלה האם משתלם לעבוד מחוץ לבית נוכח הוצאות הטיפול בילדים, הופכת להיות שאלה המטרידה בעיקר נשים. בשל כך, אי הכרה בהוצאות הטיפול בהם - משמעותה אפליית נשים ביחס לגברים, שממילא יש להם יתרונות בשוק העבודה. ההכרה בהוצאות טיפול בילדים מגבירה את כושר ההתחרות של נשים בשוק העבודה.

אכן, הפתרון של הכרה בהוצאות שמרטפות לא צריך להיות לב המאבק לשוויון נשים בעבודה. פתרון כוללני ושוויוני יותר יהיה סבסוד מעונות יום לכולן ולכולם והגדלת השכר והביטחון התעסוקתי של נשים העוסקות בטיפול בילדים, על מנת להגן על הסקטור הבלתי-נראה והבלתי מוערך הזה.

פתרון מעמיק וראוי אף יותר מחייב שינוי של מבנה שוק העבודה מן היסוד, כך שתהיה בו תפיסה כוללת של העובד כאדם, שרווחתו, היותו איש משפחה, ושעות הפנאי שלו נתפסים כאינטרס של המעביד ושל המדינה.

משרד האוצר מעריך כי עלותו התקציבית של פסק הדין תהיה כשלושה מליארד שקל בשנה. זהו אכן סכום עצום, אבל ראוי לבדוק לפי איזה תחשיב הגיעו אליו. תחשיב נכון צריך לכלול לא רק את הפסד גביית המסים מאותן אימהות עובדות שעכשיו ידווחו על הוצאות השמרטפות, אלא גם את התועלת למשק מכך שיותר נשים יצטרפו לשוק העבודה, את השכר הגבוה יותר שהנשים שכבר עובדות יוכלו לקבל אם לא ינותבו ל"מסלול אמהות" במקום העבודה, ואת פתיחת אפשרויות התעסוקה לנשים שעכשיו יוכלו לשמור על ילדיהן של נשים אחרות, כי עכשיו משתלם לאחרונות לעבוד מחוץ לבית.