הלבן הגדול הבא

"אני מרגיש שאני אומר את אותו הדבר בכל ראיון / אמינם היה מצוין, וכן הוא סלל את הדרך בשבילי, הוא היה ההשראה שלי מא' עד ת' / אבל הם ממשיכים לייחס אותי / אני לא יכול לברוח / הם רודפים אחריי / עכשיו ההמונים חושבים שאשר רוצה להיות מרשל מת'רס / הם אומרים: "אשר הוא לא ראפר, הוא רק שחקן" / בגלל שלשנינו יש אותו צבע עור והקול שלנו דומה / זה קל לעשות את הקשר / אבל בכל יום ובכל שעה אני על הגדר / מגן על שמי / מסביר שאנחנו לא אותו הדבר".

 - אשר רות', מתוך השיר "As I Em".

כן, זה מה שאשר רות' שומע כל היום: שהוא לבן ושהוא נשמע כמו אמינם. המשפטים האלה כבר יצאו לו מכל החורים, עד כדי כך שהוא כתב על זה שיר. אבל בסופו של דבר, העובדה שרות' מזכיר את אמינם נתנה לו נקודת פתיחה מצוינת, ועל פי התחזית, הקריירה הזו צפויה להמריא לשחקים. אם עדיין לא שמעתם את השם, עכשיו זה הזמן. אשר רות', בן 23 מפילדלפיה, הוא אחד השמות החמים, החדשים והמסקרנים ביותר בעולם הראפ וההיפ-הופ. אגב, למרות השם שנשמע ישראלי, רות' הוא בעצם אמריקאי יהודי למחצה.

רות'. בקרוב יגיע לכל פינה (צילום: AP)

וזה הסיפור: לפני 11 שנה, כשהיה בחטיבת הביניים, גילה רות' את ההיפ-הופ לראשונה. הוא התחיל להתנסות בראפ ובתיכון הפך לחלק מקבוצת ראפרים שהיו עורכים קרבות היפ-הופ ("באטלים") בבית הספר. בשנה הראשונה של האוניברסיטה, הוא הקים, כמו כל אמן מתחיל, עמוד ברשת החברתית "מייספייס", שם הציג כמה דוגמאות עם הכישורים שלו. כך גילה אותו סקוטר בראון, מפיק ואמרגן מאטלנטה, שעבד בעבר עם אנשים גדולים בתעשייה, כמו המפיק ג'רמיין דופרי. רות' טס לאטלנטה ובראון הפך מיידית למנהל האישי שלו. משם התחיל להיבנות סביבו הבאזז בסצנת הראפ הענקית בארצות הברית, והשאר היסטוריה.

החודש זה סוף סוף קרה - רות' הוציא את אלבום הבכורה שלו, שנקרא "Asleep in the Bread Aisle" ("נרדם במדף של הלחם"), שם הוא מארח ראפרים ותיקים ומכובדים, ביניהם באסטה ריימס, סי-לו וסליק ריק. באלבום נראה שרות' מצליח להעביר יפה את האופי שלו: מצד אחד, הוא נורא מצחיק ומודע לכך שהוא לא ראפר קשוח, אלא נער קולג' לבן וחנון, מה שעובר במילותיו, בדרך ישירה או בדרך עוקפת. מצד שני, הוא סופר רציני ופותח את הפה על כל מה שחשוב ומשנה לו בחייו. דוגמה לכך ניתן לראות בשיר "Fallin", שמספר על דוד שלו שנפטר בשנים האחרונות, על ההסתכלות על "החיים האמיתיים" ועל הצורך לאהוב את האנשים שקרובים אלייך, אלה שיהיו לצידך אם תיפול.

"אני ילד לבן ומוזר מהפרברים" (צילום: MCT)

אבל, בשונה מאוד מאמינם, לא נראה שאלבום הבכורה של רות' יהפוך אותו לכוכב הגדול בעולם. עם יציאת האלבום, לפני כשבועיים, הוא זכה בעיקר לביקורות בינוניות. אפשר גם להבין למה: מרוב שרות' מתזתז בין צחוק לרצינות, הוא גם הולך לאיבוד מבחינה מוזיקלית. בארצות הברית, כשהתקשורת והתעשייה בונה עליך שתהפוך לדבר הבא, קשה מאוד להגשים את זה בשירים מצחיקים וירידות עצמיות.

בביקורת על האלבום במגזין ה"רולינג סטון" הנחשב, פיתחו את התיאוריה הזו עוד יותר וכתבו כי כבר יותר משני עשורים חלפו מאז שראפ הפך לחלק קבוע במצעדי הלהיטים ברחבי העולם. אבל עדיין, ראפרים לבנים נתפסים כבדיחה. אמינם, הם כותבים, הוא יוצא הדופן היחידי וגם הוא היה צריך לטפח לעצמו את התדמית הטראגית-קומית שהפכה כל כך מזוהה איתו בשביל להצדיק את קיומו. רות', מסתבר, לא ממש תורם באלבומו החדש לשבירת המציאות שהופכת ראפרים לבנים למגוחכים.

אבל הכותבים ב"רולינג סטון" גם שוכחים את ה"ביסטי בויז", שלושה לבנים סופר מוכשרים ורחוקים מלהיות מגוחכים שמשנות ה-80 מצאו את הפינה החמה שלהם בלב תעשיית הראפ וההיפ-הופ. מצד שני, שלושת החברים הניו-יורקים מעולם לא היו חלק מתעשיית הראפ הנוצצות והשוויצרית, לא מהצד המוזיקלי וגם לא מהאישי.  

אמינם. ההשראה שלו מא' עד ת' 

אבל לרות' הביקורות האלה לא מפריעות. להיפך, הוא מבסוט מכך שהוא נושא לדיונים שכאלה. "מעניין", הוא אומר בראיון שנערך באחרונה בבילבורד, "כשנכנסתי לעולם ההיפ-הופ, כמין ילד לבן ומוזר מהפרברים, הפכתי גם למטרה קלה עבור קהל היפ-הופ, שהתפצל בין מי שחושב שאני טוב לבין אלה שלא. די כיף לראות אנשים מתווכחים. זה בעצם מה שאני רוצה, אני רוצה שידברו.

"אני אוהב את העובדה שדרכי מתחילים לדבר על פוליטיקה או על גזע ומצליחים להוריד קצת דברים מהלב, לכאן או לכאן, אחרת הנושאים יעלמו וכולם ידברו על בריטני ספירס. אני אומר, בואו נדבר על דברים באמת חשובים. בואו נדבר על חינוך, בואו נדבר על גבולות ובואו נדבר על פוליטיקה. אם אנחנו מצליחים להביא את זה דרך ההיפ-הופ, אז אנחנו מביאים את זה גם לכל העולם".

אוהב לשתות, אוהב נשים

למרות הביקורות, השירים של רות' ללא ספק מצחיקים וגם מאוד מצליחים. בינואר, עוד לפני האלבום, הוא הוציא שיר שהפך להיט אדיר בחודשים האחרונים, "I Love College". השיר עוסק כולו בחיים הקלישאתיים בקולג' אמריקאי: הבחורות, הבירות, המסיבות והסטריפ-פוקר. "אני אוהב את הקולג'. אני אוהב לשתות. אני אוהב נשים",  שר רות', "אני רוצה להיות בקולג' עד סוף חיי". כיאה למילים, לשיר גם הופק קליפ מדוגם בו רות' מסתובב באותה מסיבת קולג' עליה הוא שר, כאילו נלקח הישר מתוך אחד מסרטי "אמריקן פאי".

כצפוי, השיר הפך אותו למאוד מבוקש בקולג'ים, והוא מרבה להופיע בהם בחודשים האחרונים. "סטודנטים מודעים למה שקורה בעולם ההיפ-הופ", אמר רות' באותו הראיון, "אז זו באמת לא בעיה בשבילי להושיט אליהם יד ולחגוג איתם. בלי כוונה גם כתבתי להם המנון שיכול לשמש אותם לשנים הבאות. כשאני מופיע עם השיר הזה באוניברסיטאות, אני בכלל לא צריך לשיר כלום. אני רק מחזיק את המיקרופון לקהל".

ולא רק בקולג', אלא בכל ארצות הברית: השיר זכה ללא פחות מ-41 מיליון האזנות בעמוד המייספייס של רות' וליותר ממיליון הורדות ב-iTunes. האלבום כולו נמכר ב-65 אלף עותקים בשבוע הראשון לצאתו ונחת במקום החמישי בטבלת האלבומים בארצות הברית.

אז אולי, שלא כמו אמינם, רות' יצטרך להוכיח את עצמו בטווח ארוך קצת יותר. אולי בכלל הוא יהיה להיט חולף ובעוד כמה שנים כבר לא נזכור מי זה הג'ינג'י הזה שהשתלט של פיסה מהשוק. אבל דבר אחד בטוח, המספרים המדהימים מדברים בעד עצמם.

ומה אומר אמינם עצמו? "עדיין לא שמעתי מספיק בשביל לחוות דעה", הוא סיפר בראיון למגזין XXL, "אבל הוא עושה את הדבר שלו. בסופו של יום, אני חושב שהוא מגניב". אם עוד לא יצא לכם להזיז את הראש למקצבים של נער הקולג' החנון והחייכן, אז כנראה כדאי שתחכו עם כוסות הבירה באוויר, כי בזמן הקרוב הוא יגיע לכל פינה.