מסע באוטונומיה של אלנבי

תל אביב של גדי טאוב מתנקזת בזמן האחרון למקום אחד: רחוב אלנבי, או יותר מדויק - מועדון "אלנבי 40", שם לדבריו "הוא ממש חצי גר". כמעט כל לילה הוא מגיע ונטמע בתוך הסאון האנושי, הדופק הקצבי והפסיפס האנושי, כאילו הוא לא ד"ר להיסטוריה, פובליציסט וסופר. ואולי דווקא בגלל שהוא כזה. זו תל אביב אחרת, עם חוקים משלה, עם קודים של התנהגות אחרים, ואפילו לדבריו "מתחילים פה עם בחורה בצורה אחרת". 

עבור טאוב זה התחיל אולי מסקרנות, המשיך ברומן שלו "אלנבי" שהפך לרב מכר, אבל ככל שעבר הזמן זה הפך ליותר מזה. חצי בית, "העיקר להמשיך לבוא". לשאלה מה מושך אותו יש לו המון תשובות: אולי זו הישירות של האנשים, הסיפורים שלהם, האלות המנפצות ראשים, ניידות המשטרה, תחושת האקשן, הדופק, הפולסים, אבל מעבר לזה יש פה דבר בסיסי ופשוט וזה החיבור שלו לכל זה. "זו תל אביב אלימה, סליזית, סקסית, שנעה כל הזמן על הגבול שבין המותר לפלילי, תל אביב שקרובה מאוד לשנקין, ל'אורנה ואלה', סוג של אנטיתזה, וזו תל אביב שמתעוררת בלילה, ולמעשה לרגע לא הולכת לישון". גם טאוב לא.