העצמות היבשות

באין-ספור כנסים חינוכיים בחינוך הדתי מדברים על בעיית החילון בציבור ה"סרוג". בעיני מרבית המחנכים, הבעיה ממוקדת בנערים שבחרו בדרך חיים חילונית במקום בדרך חיים דתית; בפריקת עולה של הלכה במקום בשמירתה; בכפירה במקום באמונה. בשורות הבאות אני מבקש להפנות את הזרקור לבעיה שהאופציה החילונית יוצרת דווקא לחברה הדתית פנימה ולאלה שנשארו בתוכה - בעיה חמורה לא פחות, בעיניי.

האופציה החילונית יצרה "נתיב מילוט" פשוט למי שלא מרגיש נוח בחברה הדתית. זהו מצב חדש בעם היהודי, שאחת מתוצאותיו היא דלדולה של הדת. שכן יש להודות, רבים מאיתנו ומתלמידינו אינם מרגישים בנוח בחברה הדתית הקיימת - בגלל נורמות חברתיות מסוימות, בגלל אמונות ודעות רווחות, או בגלל כל סיבה אחרת. חוסר הנחת בריא וטוב; הוא המנוע הגדול של היצירה הדתית, של התיקון החברתי ושל פיתוחה של מחשבה יהודית עדכנית.

מצב זה השתנה עם התגברותו של תהליך החילון המואץ בעם היהודי - מעתה אין הכרח לתקן את החברה היהודית מבפנים ואין הכרח לנסח תפיסות דתיות חדשות; מי שלא נוח לו יכול פשוט לעזוב. הסידור הזה היה נוח לשני הצדדים - הן לחילוני החדש, הן לדתי הישן. החילוני החדש (בדרך כלל צעיר), שחש שלא בנוח בתוך העולם הדתי, לא נאלץ להתחנן לאלוהיו: "מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם" (ירמיהו ט, א); הצעיר החילוני מצא לו בית חברתי חדש. ספק רב אם הפגמים שמצא תוקנו בבית זה; ספק אפילו אם את נפשו הציל - אבל מהמאמץ ומהמחיר שכל מתקן חברתי ודתי נדרש לשלם, הוא הצליח להימלט. מצד שני, הדתי הישן לא נאלץ להתמודד עם המראה הביקורתית שהחניך הצעיר הציב מולו. בשפה גסה הכריזה האורתודוקסיה לגוניה, במשתמע או במובלע: "מי שלא טוב לו - שייצא בחוץ!".

כללו של דבר: החילוני החדש יצא החוצה. כך יצאו החוצה רמב"מים למיניהם, מנדלסונים, רנ"קים ורש"רים. מבחינה אינטלקטואלית החברה הדתית נותרה בדרך כלל דלה, מיושנת ומשעממת, ודובריה המרכזיים מציגים יוהרה מוחצנת ושוביניסטית.

החינוך - סוכן סוציאליזציה או סוכן שינוי?

החילוני החדש יצא החוצה. מעתה, האתגר שהציב החילון לאורתודוקסיה נותר חברתי בלבד: החילון מאיים, ואנו צריכים לדאוג לכך שילדינו לא יהפכו לחילונים. במקרה הפחות טוב והרווח יותר, האורתודוקסים משתדלים שילדיהם לא ייחשפו כלל לאופציה החילונית; במקרה הטוב יותר והרווח פחות, הם מבקשים לבצר את ביטחונם של התלמידים באמיתות המוחלטות של הדת ושל המבנה החברתי הדתי הקיים. החינוך הדתי הוא הזרוע הביצועית של האתוס האורתודוקסי הזה.

בתהליך מתמשך הלך החינוך הדתי-לאומי ונעשה יותר ויותר סגרגטיבי. בתחילה זה נעשה במעין גניבת דעת: הגליה מרצון של בני זרם "המזרחי" למוסדות פנימייתיים, שבהם - בהשפעה חרדית בולטת - החל להיווצר אתוס חדש של ציבור דתי-לאומי בדלני. כיום הדבר נעשה בגאון, מתוך אידאולוגיה מגזרית וכיתתית: מוסדות חינוך מתחרים במידת האחידות הדתית שלהם, רבים מהם ביישובים או שכונות של דתיים בלבד, המשרתים קהילות דתיות סגורות; תלמידים שאינם דתיים לפי התקן המחמיר של בתי הספר מנופים בתהליך המיון ומסולקים מהם אם פיתחו חוסר נחת או חוסר הזדהות עם הקו הדתי במהלך שנות לימודיהם במוסד.

גם תנועות הנוער הדתיות פחות ופחות מכילות: רבות מתנועות הנוער הדתיות-לאומיות אימצו קו חרד"לי כדי לשמש תחליף לתנועת "בני עקיבא", וזו האחרונה החלה להדיר באופן ישיר (באמירות מפורשות של מדריכים ורכזים) ובאופן עקיף (בתהליך של הפרדת המינים והחמרת נורמות ההתנהגות) אוכלוסייה מסורתית שבעבר התחנכה בה. כללו של דבר: מערכת החינוך הדתית - הפרטית והממלכתית - הובנתה בשלושת העשורים האחרונים כסוכנת סוציאליזציה חריפה של קו דתי מחמיר והולך.

לאור מטרה זו

התגבשה גם תוכנית הלימודים. יותר ויותר מוסדות מגדילים את נפח הלימודים התורניים על חשבון הלימודים הכלליים מגיל צעיר יותר ויותר. החינוך הדתי מסתייג מתכנים ביקורתיים ומכל תוכן שעשוי לאיים על אמונתם התמימה של תלמידיו. האוטונומיה של הזרם הממלכתי-דתי והקמתם של בתי ספר פרטיים ("מוכרים, לא רשמיים"), לא תורגמה רק להוראה הנרחבת (והמבורכת) של "לימודי הקודש", אלא גם לסירוס ולדלדול הרוח של המקצועות ההומאניים והמדעיים.

לדעתי, החינוך הדתי צריך לעבור את המהפכה הפרוגרסיבית; מטרתו צריכה להיות כפולה - חניכה של התלמידים לתוך החברה המסורתית מתוך אהבה והזדהות, אך גם פיתוחה, שינויה ועדכונה של חברה זו. אנחנו צריכים לפחד פחות ולהעז יותר, לתת יותר אמון בתלמידינו ובמסורת שלנו. את חוויית הזהות יש לבסס על מיזוג אופקים ועל מפגש ביקורתי ומאתגר של התלמיד עם המסורת הדתית מתוך רצון לנכס אותה מחדש.