הכחול - פרק 1

תעלת טוֹרי

ניו זילנד

1938

הייתה זו שעת ראשית היום וקריאת התרנגולות. ליליאן שחררה את שער הגְּדֵרה והרכינה את ראשה כדי להיכנס, משמיעה תוך כדי כך שריקה גבוהה באחורי שיניה. אולי הייתה זו השריקה ואולי חבטת דלי השיירים בעמוד השער, אבל כשהרימה את עיניה הן כבר היו מחוץ ללול ורצו על פני האדמה הקשה. לא נדרש הרבה, רק שריקה קטנטונת ומכה יחידה בדלי, וליליאן הייתה מכותרת בעופות.

היא מנתה אותם, כל השנים-עשר, תרנגולות הלגהורן, התרנגולות הננסיות, ראסל התרנגול, ומולי הניצבת נרפית בצד. הייתה קרה, ולשלוליות היו קרומים של קרח, אבל ההידחפות וההתרוצצות של הבנות, ודרך הקִרבה שבה דחקו בשוקיה, גוננו איכשהו על ליליאן מפני רוב צינת הבוקר. היא ניגשה עם הדלי אל הערמה שלצד הגדר, הפכה אותו, וצפתה בעופות מתנפלים על השיירים – כולם מלבד מולי. ליליאן האכילה את התרנגולת הזקנה באצבעותיה, ונכנסה לחפש ביצים.

ארבע - לא רע לעונה, אבל מולי לא הניבה דבר אלא אם כן הסתירה אותן. ליליאן עמדה לרגע, שומעת את התרנגולות בחוץ. תמיד הייתה לה ההרגשה – והיא לא הצליחה להחליט אם זו הרגשה מאיימת או לא – שהאור בפנים, עם משקע הנוצות והגרעינים והקש שבו להוט לספוג גם אותה. היא תהתה מה יקרה אם תישאר די זמן, כמה מהר וללא כאב תיעלם.

המעבר חזרה אל הגדרה עשה את ליליאן מגושמת במפתיע. היא נתקלה בראשה במשקוף הדלת והפילה את אחת הביצים מהסל. זו נשברה ללא קול ונחה במקומה, נוזלת. ליליאן רכנה והרימה אותה, מצקצקת בשיניה על סרבולה. אם תיזהר, אולי תצליח להציל את החלמון.

אופן הנפילה של ביצה קובע אם תישבר או לא, נהג אד לומר לה. זרקי אותה גבוה מספיק, והיא תיפול על הקצה כך שתוכלי לשמור אותה. הוא דיבר כך בחודשים הראשונים שלהם יחד, אבל זה היה רק תירוץ ללהטט בהן בעודה מחממת את המחבת. היא כמובן לא האמינה לשטויות האלה. "אד, זאת ארוחת הבוקר!" היה נפלט מפיה, והוא היה תופס אותן בזו אחר זו ומניח אותן בקופסה. "אז שיהיו ביצים מקושקשות, לילי". הוא מעולם לא זרק ביצה מבלי לתפוס אותה, והיא מעולם לא גילתה אם הדבר נכון או לא, ולא הייתה מסוגלת להביא את עצמה לעשות זאת, אפילו כעת. ביצה היא ביצה, אחרי הכול.

המים המרוחקים היו חיוורים ודוממים, ומקום המפגש בין האוויר למים היה טשטוש לבן במקום אופק ברור שאפשר להניח עליו סירה. קרוב יותר, בנתיב המים הצר שהיה תעלת טורי, הים עוד היה חשוך והמתין לשמש. בין האור לחושך היו עוד מים, כי היה זה עולם העולה על גדותיו בחוסר מנוחה מתמיד, והאדמה הייתה לא יותר מאשר פסגותיהם של עמקים טבועים זה מכבר הנאבקים למצוא אחיזה. לא היה עוד כלום כמעט, מלבד חצי תריסר שחפים בפי התעלה.

שחפים היו העופות שליליאן אהבה פחות מכול, אבל היה בהם משהו ביום נאה. הם נתלו על זרמי האוויר ככביסה שמימית. לובן אל לובן. קצה-כנף אל קצה-כנף. גבוה ככל שיכלו. איריס, חשבה, עבדת קשה.

ציפור טוּאי השמיעה קול גרגור ושחררה מחרוזת של צלילים נמוכים. הציפור והעשן מכירת הפחמים הזכירו לליליאן שהגיע הזמן להמשיך הלאה.

מאחורי הווילונות הירוקים, בילי ישן. היא בדקה מה שלומו לפני שהאכילה את העופות ולא חשבה שהתעורר מאז. הוא ודאי חלם את החלום הרגיל – משהו אפלולי וחסר צורה, והוא רודף אחריו – וליליאן שמעה אותו בשעה מוקדמת קורא לה. היא מצאה אותו חלקלק מזיעה, רגליו מלופפות בכוח במצעיו, נרגש יותר מאשר נפחד. בזמן שהבוקר מפהק ומתמתח על הרכס הגבוה של האי אַרַפּווָה וגולש אל תוך תעלת טורי, בילי אף לא יבחין שהיא יצאה וחזרה, וכעת מניחה את הביצים הטריות בקופסת הביצים כשהיא משגיחה בעין אחת על הכירה. ודאי כבר התיישר מעט והוא נח גבוה יותר במיטתו, פיו רפוי והפיג'מה הכחולה שלו מעוקמת לגמרי. אולי יחוש בזמזומה מבעד לקיר. זמזום, כן, היא זמזמה: זה רק ירח של נייר.

בהמשך המסדרון, אד החל להתנועע. התרנגול העיר אותו, בקרקור בלתי פוסק מתוך התקף של שחצנות. עיניו של אד ודאי ייפקחו באחת והוא יתהפך על גבו ברטינה, זרוע אחת מעל ראשו.

הנה שלושתם, בבית על הגבעה. איכשהו הם יתקבצו יחדיו כשהבוקר יתעורר. אולי הבן ואביו יקומו באותו זמן ויתחככו זה בזה במסדרון בדרכם לבית השימוש שבחוץ. בסופו של דבר, הם התיישבו יחדיו אל שולחן המטבח, כל אחד עם צלחת של ביצים, קותלי חזיר ולחם מטוגן, ממתינים לתה שייחלט. השיחה הייתה מועטה אבל נינוחה למדי. אד הושיט את ידו אל ידה של ליליאן כשהניחה את הצלחת לפניו. הוא לחץ אותה לחיצה קטנה ואמר, כפי שאמר בכל בוקר, "הנה, בשביל זה חתמתי". ליליאן חייכה כמו כדי לומר, "טיפשון שכמוך". ואז, "תאכל, שלא יתקרר".

ולמה אמרה זאת? לא כדי לגרום לו למהר, אלא כדי שיהיה לה משהו לומר. המחווה של לחיצת היד המריצה אותה. כשליליאן החלה לפנות את הכלים, אד ובילי ידעו שהגיע הזמן להתחיל במטלות. זה תמיד היה כך, חשבה ליליאן בעודה מקרצפת במרץ את הביצה הדבוקה לשולי צלחתו של בילי: שיירי ארוחת הבוקר, שיירי ראשית הבוקר, שנשברה באמצעיתה והושלכה.

עד אמצע הבוקר, מימי תעלת טורי היו חלקלקים באור, ופני המים התקמטו כמו הקרום על פני חלב שעל סף רתיחה. ליליאן הייתה בביתן הכביסה, מנתה את הגרביים וצירפה אותם בזוגות. הוא היה בגן במעיל ובכובע, כאילו מתכוון ללכת למקום כלשהו. אבל הוא לא הלך לשום מקום. הוא עמד, כפי שעמד בכל יום זה שבועיים, והשקיף מבעד למשקפת שלו. הוא חיפש פרץ במים. לא, לא חיפש אותו, זימן אותו בכוח רצונו.

מבעד לחלון המנוקד בכתמי זבובים, הוא נראה מרוחק מכפי שהיה במציאות, וגבוה יותר. כמה דומם הוא עומד, חשבה, אבל דבר לא דמם בו באמת. ליליאן הכירה את תחושת הרעידות הזעירות בכתפיו, במורד עמוד השדרה שלו ובמעלה צווארו. היא טפחה בתקיפות על הגרביים שבסל, לא פעם אחת כי אם פעמיים, והרימה אותו.

בתוך הבית, בילי ישב מול תנור המטבח בגבו אליה. ליליאן הניחה את הסל מידה ומתחה את זרועותיה, משלבת את אצבעותיה ומפהקת. "עשית כבר את התרגילים בחשבון, בילי?"

"כן, ופתרתי את כולם נכון".

"באמת, מתוק? אתה בטוח שבדקת אותם? עשית את זה מהר מאוד".

"עשיתי את זה בדרך המהירה", אמר בילי כשהוא מביט בה מעבר לכתפו.

ליליאן ראתה את לוח הצפחה על השולחן ואת המספרים הזורמים לרוחבו. "תגיד לי, בילי, יש משהו שאתה עושה בדרך האטית? מהירות היא דבר טוב, אבל לפעמים צריך להקפיד קצת".

"אבל הם נכונים".

היא רכנה קרוב יותר וחייכה. "הם נכונים, כן. ילד טוב".

היא ניגשה לנשק אותו, אבל בילי זז, והיא החטיאה ונישקה את האוויר במקומו. היה משהו בתנועת ראשו ובמגע הרך של השיער ובאוויר הריק מול פיה שעצר את ליליאן לרגע. היא עמדה מבולבלת.

"כמה שנים יש משש עד מאה?" שאל בילי. ליליאן חשה שהוא מושך בידה, ומושך בה שוב. "אמא? עוד כמה זמן אני אהיה בן מאה?"

"טוב", היא אמרה. "התשובה לזה היא תשעים וארבע. עכשיו לך לנשום קצת אוויר צח". ליליאן צבטה בלחיו כדי לשחרר אותו, ובילי יצא החוצה. הוא ירצה לעשות משהו כמו לחטוב עצי הסקה ויציק לאביו עד שיותר לו לעשות זאת. זה יהיה טוב לשניהם. יש די והותר זמן ללימודים.

הבוקר נגמר. כמה פעמים חצה בילי בריצה את קטע הדשא הזה כדי לבקש מאביו לבוא ולחטוב איתו עצים? רק פעם אחת אד זז, כשהתמתח ורטן וחזר פנימה לארוחת הצהרים. עד אז בילי כבר ויתר. הוא ערם אבנים ועסק בהשלכת כדור כדי להפיל אותן ובהעמדת פנים שלא ראה את אביו חולף על פניו. הוא ניסה להתעלם גם מאמו, אבל ארוחת הצהרים הייתה מוכנה והוא ודאי רעב.

שלושתם ישבו במקומותיהם סביב השולחן ואכלו לחם טרי ומרק ירקות בן ארבעה ימים שליליאן שמחה שנגמר סוף סוף; ולאחר שהדיחה את הכלים ואד חזר החוצה, היא תלתה את הסינר שלה והחליקה את שמלתה בידיה. הם ילכו לראות את סוזן.

בחוץ, על מדרגת הכניסה, בילי הריח את תחילתו של פרץ רוח דרומי משתולל בזמן שליליאן קשרה צעיף על שערה. המים במצר החלו לסעור והבוהן המרוחקת של האי הצפוני טושטשה כמעט כליל. עוד היה זמן להגיע למפרץ פישינג ולחזור אם יזוזו כבר.

אד פסע הלוך ושוב בשולי הגן, והם ניגשו אליו, משנים את הבעתם בלי להתכוון.

"אז אנחנו זזים", אמרה ליליאן, והוא הסתובב, עיניו עוד ממוקדות במקום אחר. היא ראתה את התמיהה, ואת המאמץ שנדרש לו כדי להסתובב. הוא צמצם את עיניו לעבר שניהם וניסה לחייך.

"אנחנו הולכים לראות את סוזן", אמרה ליליאן.

"אני הולך לתפוס דג", אמר בילי והרים את החכה. "אולי לווייתן".

"חה!" אד הביט בתשומת לב בליליאן לרגע, וחזר אל המשקפת שלו. "תיזהרי בשביל".

"אני אזהר".

היא אחזה בידו של בילי והם החלו ללכת אל השער.

"מחר אנחנו הולכים לתצפית, היום הראשון של העונה". אד דיבר אל המים, לא אליה, אבל ליליאן ידעה שהוא רוצה שתשמע.

היא האטה את צעדיה. "אלה חדשות טובות", אמרה. "אתה תהיה מרוצה".

ליליאן חשבה כעת על האנשים השוקקים סביב תחנת ציד הלווייתנים ואיך יהיה קשה יותר להתגנב פנימה והחוצה. אולי עליהם להישאר בבית, אבל היא כבר הגיעה אל השער כמעט, ובילי טיפס על הגדר כדי לפתוח את הבריח. הוא יהיה מאוכזב.

היא הביטה בשער נפתח בתנועה נקייה ונשאר במקומו. הצירים החדשים עוד הבריקו, והצבע הטרי דבק בעץ האורן שאד ביקע ושייף במרוצת הקיץ. הוא הקפיד במידה לא רגילה לתת לו גימור חלק ככל האפשר. בתוך עשר דקות ריסק את השער הישן לעצי הסקה ומסר לה אותם במטבח, שערו רטוב ממאמץ.

"טוב, זהו", אמר.

הם עברו בשער, ליליאן ובילי, חלפו במהירות על פני קבוצת עצי האורן, זו הולכת, זה מדלג אחורנית. השביל היה יציב דיו כאן, אבל עד מהרה נעשה חלקלק מהגשם הלילי. ליליאן חרדה לבילי, שרץ כעת מהר ככל שנשאו אותו רגליו. שלוש פעמים אמרה לילד להאט, ובפעם הרביעית צעקה: "יותר לאט, בילי, עוד תהרוג את עצמך!" הוא החזיר את מבטו לאחור בקצרה ואז חזר למשימה שלפניו, הולך מהר ככל שניתן ללכת ומעביר את ידיו על פני ראשי קוצי האלגומין שתחמו את השביל, מחטיא בקושי את הקוצים החדים, ועצר פתאום כדי להפוך סלע ולחפש טחביות.

לליליאן לא הייתה הזדמנות לחשוב על החדשות בנוגע לעונת הלווייתנים, שהחלה שוב. למען האמת, בחודשים שבהם אד עסק בעבודות החווה הוא היה אדם ללא מקום לתלות בו את כובעו. הוא עשה את שהיה עליו לעשות והיה משקיע מעל ומעבר אם נדרש לכך, אבל הוא היה חסר מנוחה בעשותו זאת ומעולם לא הצליח להירגע. היום שבו הלווייתנים חזרו היה עניין אחר. ליליאן ראתה אותו משנה צורה לנגד עיניה: פניו משולהבים, גופו מוצק ותנועותיו מוגדרות, והוא שוב נושא את משקלו. נכון, הוא יבלה את שלושת החודשים הבאים על סירת מרדף לווייתנים ויחזור הביתה רק כדי לאכול ולישון, אבל כשיהיה בבית יהיה אפשר להרגיש בנוכחותו שם. הוא יהיה ממשי יותר, אדם מאושר יותר.

ליליאן הושיטה את ידה, תפסה אחד מפרחי האלגומין הצהובים, מעכה אותו בין אצבעותיה והרימה אותן אל אפה להריח.

"אני הולך בדרך המהירה!" קרא בילי, ושוב יצא לדרכו, מטפס על הגבעה לצד שתי כבשים מבוהלות, נאחז בעשב בידו האחת ומרים את החכה מעל ראשו. הוא הכיר את הדרך הזאת טוב ממנה וסביר להניח שהיה יכול ללכת בה לבדו בחשכה. היא לא דאגה לו, למען האמת; פשוט אי אפשר לדעת אחרי גשם כבד מה קורה לשביל.

ליליאן החישה גם היא את צעדיה. לראות את סוזן זה רעיון טוב. בגיל שמונה עשרה, בתהּ הייתה צעירה כל כך ונשואה ואם טרייה כל כך עד שליליאן כמעט ציפתה שיוגשו לה מים בצדפות ואבנים קטנות על צלחות מעלים במקום ספל תה ועוגייה אמיתיים.

למעשה, היא ידעה שבתה אם טובה ורעיה טובה שהבינה מה עליה לעשות מהרגע הראשון. ליליאן זכרה את היום שבו סוזן הביאה את בן הביתה, אוחזת בידו בלא שמץ ביישנות או מבוכה, והישירה מבט אל עיניה של ליליאן כמו כדי לומר, זהו זה, אין לי שמץ של ספק. ליליאן תהתה מה להבין מכך. האם כך הייתה היא עשרים שנה קודם? מוסרת את אד לידי אביה כצרור שארזה? אם נראתה בטוחה, היא לא הייתה. לפחות סוזן הכירה את בן כמה חודשים לפני שקיבלה את ההחלטה – והכירה אותו כראוי, פנים אל פנים. אף כי ליליאן חשדה שאם תתעמק בסיבותיה של בתה להינשא לבן אלה יצטמצמו לכך שהוא לא מסובך, חביב וקרוב הביתה.

בילי היה מעבר לעיקול, שוב על השביל, והשליך אבנים במורד המדרון התלול. הוא הסתובב וגיחך כשהוא מרים בידו משהו ששלה מתוך כיסו. הדבר התנועע. בילי חמק מעבר לעיקול הבא ונעלם מהעין. הוא ימתין בפנייה. הוא ידע שעליו להמתין.

היה משהו במים. באמצע התעלה העמוקה, במים הגועשים שנדמו לחלב על סף רתיחה, היה משהו כהה ומלא כוונה. ליליאן עצרה והסתכלה. במשך רגע או שניים דבר לא קרה, ואז פילח גב שחור עצום את הקצף הלבן והתגלגל קדימה, עצום וחסר מעצורים. פרץ רסס דק נתלה מעליו, ומים נאחזו בצדדיו כמסרבים לשחרר את החיה הגדולה. כי זה מה שהיה היצור. גדול-סנפיר בתעלת טורי. האם אד ראה?

ואז היא החליקה.

היא נאחזה בעשב אבל תפסה אוויר במקומו, נאחזה שוב כשהחלה להחליק במורד צלע ההר, תפסה חופן של גללי כבשים, החליקה עוד הלאה למקום תלול יותר, נפילה טרשית אל תוך הים המלחש. היא ליחששה בעצמה, ליחששה מבעד לשיניה, נשכה את שפתה, נאחזה בכל דבר כדי לעצור את עצמה. היא חשה מתחת לה בתלם קטן העובר במורד צלע ההר כעמוד שדרה. היא לפתה אותו בברכיה; שמלתה נקבצה סביב ירכיה. אבל הוא ניער אותה מעליו, גרם לה להחליק, ולא היה דבר להיאחז בו. הפחד היה חמים ואיים לעלות על גדותיו; נשימתה הייתה צורמנית והמומה. ואז עצרה. ברכה הלמה בכוח וידה צרבה. היא רעדה והיה לה קר. היא חשה בהלמות לבה.

שקט השתרר אחרי כל הנפילה והרשרוש וההיאחזות. ליליאן הרימה את מבטה וראתה היכן קרסו שולי השביל בגשמים. מה חשבה שהיא עושה, שהלכה קרוב כל כך? אבל היא הייתה בסדר. אם תפעל לאט ובזהירות תוכל למשוך את עצמה חזרה למעלה. אבל אלוהים הטוב, ברכה כאבה והיה דם.