שתף קטע נבחר
 
צילום: ויז'ואל/פוטוס

נתינה מכל הלב: 9 ילדים ביולוגים + 4 באומנה

לרבקה ואלי היו 9 ילדים משלהם, כשהצטרפו למשפחתם עוד 4 ילדים באומנת-קרובים. איך מוצאים זמן איכות לכל אחד מהם? "לומדים להתייחס לזמן אחרת", אומרת רבקה, שהחליטה כבר ברגע הראשון שהתגלו הקשיים - להגיד להם כל הזמן מה מותר ולא מה אסור. נראה שהשיטה עבדה מצוין

מצבה הנפשי של יעל היה מורכב גם קודם, אך בעקבות לידת הילד החמישי היא ניסתה לשים קץ לחייה. הניסיון לא צלח והסתיים בפגיעה פיזית המקשה על יעל בתפקוד היומיומי. הפגיעה הפיזית ואישפוזים פסיכיאטריים חוזרים ונשנים, גרמו לבני הזוג להעביר את התינוק לטיפול הסבים.

 

ארבעת הילדים האחרים בגילאי 5.5-11, הועברו לאומנת קרובים במשפחתם של רבקה ואלי (שמות בדויים). "היו לנו לבטים", נזכרת רבקה. "כמו כל תפקיד שבן אדם לוקח על עצמו, צריך זמן לעכל את המצב ולחשוב איך הכול יסתדר. אמם הייתה במטוטלת של עליות וירידות. בתקופות שניסתה לטפל בילדים, המצב הגופני שלה התדרדר עד כדי סכנת נפשות. החלטנו לקחת אותם".

 

משפחתם של רבקה ואלי, שמנתה 9 ילדים ביולוגיים בגילאי שנה עד 16, התרחבה בבת אחת למשפחה בת 13 ילדים. פשוט זה לא היה. "הגיעו אלינו הביתה 4 ילדים סוערים במיוחד, עם חוסר שקט משמעותי בכל ההתנהלות שלהם", מספרת רבקה. "הטונים היו גבוהים. כל הדיבור היה מאוד קולני. הייתה אלימות מילולית ופיזית אחד כלפי השני וגם כלפי הקטנים שלנו".

 

מה כן, לא מה לא

"לקח לנו זמן לבודד ולראות מי יוזם ומי נגרר בסערה שנוצרה. זה היה הדבר הראשון שהיה חשוב לנו לעשות. נוכחנו שאורן (שם בדוי) בן ה-7 סובל במיוחד מבחינה רגשית וכל השאר נגררים אחריו. הוא ממש הפך את הקערה על פיה. ההבנה הזו עדיין לא הביאה לתוצאות. החלטנו להתרכז בללמד אותם מה כן עושים ואיך מתנהגים במקום ב'מה לא'.

 

"אם היינו מתמקדים בלא, זה היה מתיש אותנו ופוגע בתקשורת טובה שהיה חשוב לייצר איתם. הקמנו בבית מעין קייטנה כל אחר-צהריים. החלטנו להעסיק אותם בצורה מעניינת, שלא יוצרת בעיות, כך שכל אחד ימצא עניין במשהו. כל המשפחה נרתמה לעניין. הפעילויות השתנו: מלאכה, גינה, תיאטרון בובות וסיפורים. הילדים התחילו לגלות עולם חדש של יצירה ועשייה נינוחה. זו הייתה פעילות שסחטה מאיתנו המון כוחות. עבדנו ממש במשמרות, במשך חודש שלם. לאט לאט שככו הרוחות. הדבר השני שיצר את השוני, הייתה הדוגמא האישית של הילדים שלי".

 

לא לעזוב לרגע

"אורן הראה חוסר גבולות קיצוני ואלימות, ולכן לא יכולתי לעזוב את הבית לרגע. הוא היה יכול לקחת אפילו תינוק ולזרוק אותו או לגלגל אותו במדרגות. זה דרש המון תשומת לב ולא יכולנו לנקוט בענישה. הוא אהב את התינוק והראה רצון לשחק איתו. אנחנו אפשרנו את זה, אבל עקבנו בצורה עדינה וכשהוא שבע ממנו, לקחנו אותו מיד בחזרה. שתי הבנות שלי, בגילאי 13, 14, עזרו כל הזמן.

 

בנוסף, אורן מאוד נקשר אלי. לא יכולתי להשתחרר אפילו לצעד אחד. נאלצתי ללכת איתו לכל מקום. המצב שלו לא היה פשוט. באבחון של המוסד לחינוך מיוחד הבוחנת לא הצליחה לגייס ממנו איזשהו פירור של אינטליגנציה. היא אמרה שאין להם כיתה בשבילו כי הוא נמוך מכל הציפיות. הוא היה חסר מוכנות ללמידה לחלוטין. כמו כן, הוא עדיין הרטיב בגיל 7".

 

עוד בטרם נסגרה הבירוקרטיה מול קופת החולים ולאחר שבועות ספורים, הפסיק אורן להרטיב. "לאחר שנוצרה הבשלות המתאימה והיות ולא יכולנו להמשיך עם הקייטנה כשיגרה, הכנסנו את הילדים להרבה חוגים ותוכניות אחר הצהריים, מתוך מטרה להעשיר אותם ולתת להם ידע וחדוות יצירה. בהדרגה הם הבינו שהם נמצאים בבית מסודר, שמקבלים אותם ושנותנים להם הכול. ערכנו איתם שיחות והסברנו להם ממה צריך לפחד וממה לא. נתנו לגיטימציה לפחד שלהם, אבל גם חיזקנו את הביטחון שלהם. הם נרגעו".

 

"התרשמתי מאוד מהתגייסות המשפחה", אומרת יעל תמיר, מנחת אומנה במכון סאמיט לאומנה בירושלים ובדרום. "הם עושים את זה מכל הלב, עם הרבה כוחות, מבלי להתלונן או להגיד שזה קשה וגדול עליהם. הם התמודדו עם מצבים לא פשוטים. יש משהו מאוד מרשים ביכולת של המשפחה לקבל בבת אחת 4 ילדים. במובן מסוים זה גם מקל ומחזק את הילדים המרגישים כקבוצה. הם גרים באותו חדר, הם מאוד מגובשים ומרגישים קבוצה. כשאני מגיעה אליהם, כל הבית בקייטנה אחת גדולה. כולם משחקים עם כולם".

 

דברים רבים השתנו במשפחתה של רבקה במהלך השנה שחלפה, מאז הגיעו אליה ארבעת הילדים לאומנת קרובים. "הייתה לי פגישה עם הצוות החינוכי בגן והיה מאוד מרגש. כל הצוות החינוכי שיבח אותנו ונפעם מהשינוי אצל אורן. הם אמרו שהוא רגוע ושמח ולמרות שהתחיל קריאה חודש אחרי כולם, כבר יישר קו. בהתחלה הילדים שלי התביישו להסתובב איתם במקומות ציבוריים בגלל ההתנהגות שלהם ועכשיו הם מתנהגים למופת. הם הפכו לחברים טובים של הילדים שלי. כל הקטנים מצאו אצלם בן גיל שהם יכולים לבלות איתו בנחת ובשמחה אחר הצהריים".

 

איזה מבוגר הוא יהיה

"כשהם מתנהגים לא יפה, הם כבר מעירים אחד לשני. לפעמים הם שופטים קשים. הם מאוד אוהבים לחנך אחד את השני. התפקיד שלי זה לתת מוצא. 'הנה, תראו שהוא מוותר. תראו איך הוא מצוין' ובזה זה נגמר. אני דמות סמכותית בשבילם. אני נותנת לילדים לתת את הגערה ואז אני ממתנת אותה".

 

ההורות אצל רבקה, היא מקצוע לכל דבר. וכמו בכל מקצוע, על מנת להצליח, צריך להתמחות. "אני מרגישה עם המון ניסיון. אנחנו לא טירונים בנושא ההורות. אני גם מרבה לקרוא מאמרים וספרים על חינוך ילדים. אני מתייחסת לגיל הזה של הגדילה, כאל גיל מאוד משמעותי. אני כל הזמן חושבת איזה מבוגר הוא יהיה ולא איך להסתדר איתו עכשיו. היות וחלקם עם קשיי למידה, חשוב לי למצוא לכל אחד מהם תחום להתפתח בו על מנת להתבטא, להרגיש טוב ולחזק את הביטחון העצמי. המטרה שלי היא למצוא את הנקודות החזקות ולחזק אותן".

 

מתחלקים למשבצות

"זוהי מערכת משפחתית גדולה ומתפקדת ולא רק הורים שמטפלים בילדים", מציינת תמיר. "רבקה מסתכלת על הילדים כקבוצה ואומרת שזה עוזר לה ומצד שני זה לא בא על חשבון יחס אישי. אני יכולה להגיד שכשאני באה ומדברת איתה, היא יודעת לספר לי על כל אחד מהם בצורה מדהימה".

 

"אני לא יודעת אם היחס הוא אישי כל יום", מסבירה רבקה. "אבל ברמה הכללית הם יודעים ששאלת ה'אתם בסדר?' נמצאת באוויר. הם הפנימו את המסר שאנחנו בשבילם וכל אחד יכול לבוא ולספר אם יש בעיה. כשיש קבוצה גדולה של ילדים, לומדים איך להתחלק למשבצות מבלי שמישהו ייפגע. יש זמן איכות לכל ילד. לומדים להתייחס לזמן אחרת. כשיושבים עם כל ילד לבד, גם אם זה דקות ספורות, מנסים בדקות הללו לתת לו משהו שבזכותו הוא יצא מהשיחה מעודד – לחזק או לתת מחמאה. משהו אמיתי שהוא מרגיש שהוא נכון. זה נותן לו לאחר מכן את היכולת להתנהג כמו שצריך".

 

"בסידור כתוב 'דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, הקרן קימת לו לעולם הבא'. אנחנו רואים את האומנה כמעשה חסד. אנחנו מאוד רוצים להמשיך, לפתח ולקדם אותם עוד, ויש מה. אנחנו כל הזמן מתכננים 'בשנה הבאה נשלח לחוג הזה ונעשה כך וכך'. אנחנו אוהבים אותם ומאוד שמחים שהצלחנו לעזור להם".

 

  • הסיפור התקבל באדיבות מכון סאמיט .

     

רוצים לעזור לילדים?

  • לחצו כאן  וחתמו על הטופס המקוון.

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים