ליצירה נדירה דרושים צופים

"סוזנה הבוכיה" של אלונה קמחי הוא ספר בן עשור. גילוי נאות: אני אוהבת אותו עד מאוד, ומכאן גם החשש המוקדם מפני השטחה ורידוד של יצירה שמטבעה מתנהלת בקול פנימי שמתאר את ההתבגרות האיטית של הגיבורה, היציאה מן הגולם הנפשי והרוחני שכפתה על עצמה, או שהמחלה כפתה עליה, וזה לב העניין בספר: לא דרמות גדולות וסוערות, רק דרמה הסוערת והמוכחשת מכולן - זו שבין אם לביתה, זו שבסופה הבת אנוסה להצמיח לעצמה כנפיים, ולו כדי להתחמק מאימת השתלטנות האוהבת-לכאורה של האם המסורה עד מאוד.

מתוך "סוזנה הבוכיה" (צילום: אוהד רומנו)

קמחי סירבה בעקשנות ראויה לציון להבהיר "ממה סוזנה סובלת", ולתייג את הגיבורה שלה בספר במונחים פרוידיאניים או פסיכיאטריים, אבל העניקה לה אוסף מרשים של התנהגויות המעידות על קושי גדול לחיות במחיצת בני אדם. ביישנות עצומה (תקראו לזה פוביות חברתיות וחלק מן העניין ייאבד מיד) וחוסר יכולת מכמיר לב ומצמית של הגיבורה יוצר הזדהות וצורך לגונן עליה מעצמה, ולרצות שתחווה מעט אושר יומיומי פשוט.

איך ממחיזים זרם תודעה?

סוזנה מדברת על כל אלה במונולוג שמונע מכוח זרם התודעה, אבל דרמות טלויזיוניות אינן יכולות להתנהל כך, וגם במישור העלילתי הספר היה זקוק לעיבוד ועיבוי כדי להתאים את עצמו לחוסר הסבלנות הבסיסי של היושבים מול המסך. קמחי לקחה על עצמה את מלאכת העיבוד, והתוצאה לא רק מפיחה חיים במלים, אלא בוראת יצירה חדשה, רגישה ורבת עוצמה מכוח עצמה, וגם - ומסקרנת במידה עצומה, גם אם לא קראתם את הספר.

אל חייה של סוזנה, שמתנהלים בין הימנעות מלחיות לבין הימנעות מביטוי התיעוב והשנאה והאהבה שהיא חשה לאמה השתלטנית (גליה ישי המצוינת, שקול הסטקטו המעושן שלה מתפקד כאן כטייפקאסטינג מצויין), פורץ אורח לא קרוא, קרוב-רחוק שהוא סוחר אמנות נכלולי, שטומן בחובו אפשרות של משיכה מינית וגם מקור חדש לתיעוב (צק ברגמן).

בסוזנה יש גרעין של אמנית רצינית, אבל זה לא מספיק: היא תתלבט איפוא בין רצונה לצאת מן הכלא המשפחתי וללמוד, לבין הנוחות היחסית של הפחד המתמשך וההימנעות מן החיים עצמם. מאיה מרון נושאת על כתפיים שלדיות כמעט את התפקיד הזה בטבעיות מתעתעת, כאילו נולדה לתוכו עם שלל הנוירוזות של הגיבורה, והבעיה היחידה כאן היא קולה המתפנק בקטעי הוויס-אובר, שבהן סוזנה מדווחת על חיי הנפש שלה ועל הגיגיה.

השעשוע של בלומין

צק ברקמן יספק בהמשך את רגעי המתח של הדרמה, בעקר בחברת מרינה מקסימיליאן-בלומין בתפקיד

שחמטאית מרוסיה שמהלכיה, כך נראה על פי הפרק הראשון, הם אנטיתזה מוחלטת לחייה של סוזנה: בלומין מביאה אל המסך את החיוך המלכותי-מסתורי שלה, ואת התחושה שכל זה אינו אלא שעשוע צונן ומרוחק.

ברקמן כבר מסתמן כמאגר של מיניות ואלימות כאחד, ויחד עם הטיול המענג והבלתי-צפוי לחייה של קהילת התרבות הרוסית בישראל, נעשתה בתסריט מלאכה כמעט בלתי אפשרית: העיבוד, עוד תראו, יעלה על המקור. שבחים מגיעים גם ללנה וסלבה צ'פלין על הבימוי ועל עיצוב העולם הכאוטי של סוזנה, שנעשו לא בצעקה אלא ברגישות של לחישות. עכשיו, כל מה שהיצירה הנדירה הזאת זקוקה לו הוא צופים שיודעים להקשיב גם ללחישה.