בין השורות של האפיפיור

השתתפותו של ראש הכנסייה הקתולית בטכס ממלכתי ביד ושם, אתר הזיכרון הלאומי הישראלי בירושלים, היא לא דבר של מה בכך. לא כל שכן כשמדובר באפיפיור הנוכחי, שמוצאו גרמני ופועלו בימי נעוריו מוכר וידוע לכל.

גם אם יש מי שמבקרים את אופי הביקור עצמו, שכלל רק את אוהל יזכור ולא את המוזיאון, יש מקום להציג את התנהלותו של בנדיקטוס ה-16 ביחס לקודמו, ששתיקתו הרועמת בימי השואה משך שנים תיזכר לדיראון. גם יחסו אל הבישוף וילאמסון, מכחיש השואה, היא הוכחה לגישה השונה בה נוקט האפיפיור הנוכחי לעומת קודמו, יוחנן פאולוס השני. בפרפראזה ניתן לומר כי ביקור אחד של מחליפו של פטרוס עלי אדמות שווה אלף מילים פורחות באוויר.

אין זה המקום להרחיב בדבר מערכת היחסים העכורה והקטלנית בין העם היהודי ליושבי הוותיקן. רבות נכתב ונאמר על כך, ובכלל זה נדון בהרחבה גם תפקודו של פיוס ה-12 ששתיקתו כאמור לא סייעה להפחתת רצח היהודים בשואה.

אך דווקא נקודה אחת נעלמת באופן עקבי מהשיח על אודות יחסיו של העם היהודי והוותיקן, והיא שאלת המינוח הסמנטי המעיד על הפער שבין תפיסת היהודים את השואה לבין התפיסה הנוצרית.

בעיני ישראלים ויהודים רבים, Holocaust הוא התרגום המקובל של המונח העברי "שואה", שתכליתו לייצג את רצח העם היהודי על ידי הנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה. אלא שבחינה של מקורו של אותו ביטוי מגלה יחס שונה בתכלית מצד הכנסייה הנוצרית ומאמיניה כלפי השואה. מקורו של המונח מצוי בוולגטה, התרגום של התנ"ך ללטינית שאומץ כנוסח המוסמך של כתבי הקודש על ידי הכנסייה הקתולית.

בבואם של אבות הכנסייה לתרגם את סדר עבודת הקורבנות בספר ויקרא, השתמשו המתרגמים במושג Holocaustum שמשמעו "נשרף כליל". מכאן יוצא, שמשמעות המילה היא תיאור הקורבנות שהוקרבו כעולה לאל, וגופותיהם נשרפו עד דק.

קשה אפוא שלא לחוש בדמיון הפלסטי בין שתי התופעות המתוארות המיוצגות על ידי אותו מונח. הן הקרבת הקורבנות המקראית והן הקרבת הקורבנות היהודיים בשואה. וכאן למעשה נעוצה המחלוקת. לדידם של הנוצרים, המונח Holocaust מבטא, גם אם לא באופן מודע, את הסיבה האמיתית לשואה. היהודים שבמשך אלפיים שנים היו עיוורים לאמת הנוצרית, סופם שגופם השרוף הועלה כקרבן על חטאם זה.

לא באזכורם של ששת המיליונים או בהבלטת ייחודה של השואה טמון הפער התפיסתי בין הכנסייה ליהודים את השואה, אלא במהותה ההיסטוריוסופית. זו המבטאת לשיטת הנצרות, אירוע בלתי נמנע שהאחריות לתוצאותיו רובצת קודם כל על כתפי היהודים. על כן, רק התנערות של הכנסייה על כל זרמיה מן המונח הבעייתי היא זו שתסמל את ההכרה הלגיטימית הנוצרית באמונה היהודית, ואגב זאת תהווה התחלה של דיאלוג אמיתי וכן בין העם היהודי למוסד הכנסייה.

ליאור אלפרוביץ, מרצה להיסטוריה של השואה במרכז הבין תחומי בהרצליה