מי מת בשביל לתפור את בגדינו?

בדצמבר 2008 מתה בבנגלדש פטמה אקטר, נערה בת 18 שעבדה במפעל טקסטיל. פטמה מתה מתשישות, לאחר שעבדה במפעל שבעה ימים בשבוע, 12-14 שעות מדי יום.

המקרה של פטמה אקטר אינו שכיח. רוב העובדים בענף הטקסטיל בבנגלדש, ענף ששבוע העבודה הממוצע בו אורך 97 שעות, לא מתים מתשישות בגיל כה צעיר אלא רק נשחקים בעבודה מפרכת בשכר של פחות מדולר ליום, שבעה ימים בשבוע, יום אחר יום, לפחות 12 שעות ביום. תופרים את הבגדים שנמכרים במיטב החנויות של הרשתות במערב, ללא אופק של קידום או תקווה של ביטחון תעסוקתי או שיפור תנאים בעתיד.

כמו פטמה אקטר, באותם תת תנאים מיוצרים הבגדים שאנו לובשים, הצעצועים בהם משחקים ילדינו, מוצרי החשמל והצריכה וכל שאר המוצרים שמגיעים לארצות המפותחות מהעולם השלישי.

העובדים שם אינם יעילים יותר או מוכשרים יותר מעמיתיהם בעולם הראשון. הם פשוט זולים יותר. הם יעבדו גם עבור שכר רעב. הם לא ידרשו תוספות שכר ותנאים סוציאליים. הם לא יקימו ועד ולא ידרשו חופשה בתשלום או סביבת עבודה בטוחה ולא מזוהמת. זאת הסיבה שהעבודה בורחת לשם. שום בעל הון לא העביר מפעל ממדינה מפותחת למדינה מתפתחת מתוך פילנתרופיות ותחושת מחוייבות אוניברסאלית. התעשייה עוברת לעולם השלישי כי שם אפשר לנצל את העובדים אפילו יותר מאשר בישראל. שם אפשר למקסם את הרווחים בצורה אופטימאלית.

זוכרים את מפעלי הטקסטיל שנסגרו בקריית שמונה, קריית אתא ואופקים? הם לא נסגרו כי העובד הישראלי אינו יעיל. הם נסגרו כי הבעלים מצד אחד רוצה להרוויח כמה שיותר ולשלם כמה שפחות, ומצד שני אין המדינה מגינה על התוצרת המקומית או על תנאי העבודה.

דמיינו לכם שישראל מחליטה כי בגדים שיוצרו בתנאי עבדות בידי פועלים שמרוויחים פחות מדולר ליום ועובדים במקום עבודה מזהם ולא בטיחותי - לא ייכנסו עוד לתחומי המדינה. אפשר לקרוא לזה לדוגמא תקן חברתי. דמיינו שלא רק ישראל מאמצת את התקן אלא גם מדינות אחרות. אולי אפילו האו"ם יחתים את החברות בו על אמנה שאוסרת סחר במוצרים שיוצרו בתנאי עבדות וזיהום, רק בשביל שאיזה בעל הון יוכל לקנות עוד יאכטה.

כמה עובדים עוד צריכים למות מתשישות, נוכח תנאי עבודה שמזכירים את שיא השפל של המהפכה התעשייתית בערי התעשייה של אנגליה, עד שנפנים שהבגדים שאנו לובשים מוכתמים בדם?

בכל פעם שאנו שומעים שלא משתלם להחזיק את המפעל ולכן תעשיות נודדות לעולם השלישי, המשמעות פשוטה: במקום פועל בשכר מינימום שעובד שמונה שעות, חמישה ימים בשבוע בישראל, נלקח לעבודה פועל שמשתכר פחות מדולר ליום, 12 שעות ביום, שישה או שבעה ימים בשבוע בעולם השלישי. במקום עובד במפעל שצריך לעמוד בתקני זיהום, בטיחות וגהות בארץ, עובד פועל נטול הגנה לבריאותו או לסביבתו בעולם השלישי. במקום עובד מאורגן בעל יכולת להיאבק על תנאי העסקתו, עומד עבד. הכל למען מטרה אחת: למקסם את הרווח.

קניתם בזמן האחרון חולצה מכופתרת שעלות ייצורה פחות מדולר, ברשת חנויות מפוארת בפחות ממאה שקלים? לא סביר. בין העובד בעולם השלישי ללקוח בעולם הראשון ניצבים מי שמרוויחים מהפער: בעלי הון בעלי עסקים ומתווכים.

כל הרוכש מוצרים, צריך לשאול את עצמו היכן ובאילו תנאים הם יוצרו. המדינה צריכה לאסור יבוא של מוצרים שהליך הפקתם כלל העסקה בשכר רעב, תת תנאים וזיהום סביבתי.

חיסול העבודה המאורגנת בעולם המפותח וניצול העובדים הלא מאורגנים בעולם השלישי מאפשרים לעשירים להתעשר אבל המחיר באיכות חיים ואיכות סביבה אדיר. הצרכנים צריכים ללמוד לשאול שאלות לגבי המוצרים שהם קונים, צריכים לגלות נכונות לשלם קצת יותר בשביל לדעת שהבגדים שהם לובשים לא נתפרו בדם.

ללא סולידאריות בינלאומית בין עובדים, לא תיפסק העברת מקומות העבודה למדינות עבדות. לא מבעלי המפעלים בעולם השלישי תבוא ישועתם של העובדים, אותם מעניין רק הכסף. 

הפועלים מתים מתשישות, בעוני, תוך שבעלי ההון הולכים ומתעשרים. זה המחיר של ייבוא זול ללא פיקוח על תנאי הייצור. במקום להתעלם מהמציאות, חשבו לרגע: אולי את החולצה שאתם לובשים עכשיו, תפרה פטמה אקטר לפני מותה?

גלעד נתן, דוקטורנט במחלקה להיסטוריה כללית באוניברסיטה עברית