עוד הפעם
העונה הרביעית של "פעם בחיים" המתרחשת ברובה בירושלים, מזמנת מפגשים מרגשים, משעשעים ומעוררי מחשבה בין דמויות מרתקות שכנראה לעולם לא היו נפגשות בדרך אחרת. אבל למה גם כאן אנחנו צריכים ללוות את נינט?
דווקא באמצע חגיגות 100 השנה לתל-אביב, ודווקא בין גמר של תוכנית ריאליטי אחת לתחילתה של אחרת, עלתה אמש (ד', yes stars ישראלי) העונה הרביעית והחדשה של "פעם בחיים", הדוקו-ריאליטי שהפעם מתרחשת רובה בירושלים.
זוהר, קופמן, לונג וטל. דווקא "הקוף" מפתיע (צילום: ניר כפרי)
כבר בפרקיה הראשונים, אי אפשר להתעלם מההשקעה המרשימה שנעשתה ביצירת העונה החדשה. הכוונה אינה ללימוזינות המפוארות המסיעות את המשתתפים אל הבית, המנזר או הכפר בו הם יחיו בתקופה הקרובה, או לווידויים האמיצים שלהם רגע לפני שהם יוצאים מהבית. "פעם בחיים" מרשימה בעיקר בתחושת האותנטיות שהיא מצליחה להעביר ובצבעים הרבים כל כך שהיא מצליחה לייצר מכמות מצומצמת של חמישה סיפורים בסך הכל.
למי שלא מכיר, העיקרון פשוט מאוד. סלב כלשהו, או במקרה הזה צמד סלבס, מגיעים להתגורר לתקופה קצרה (שבועיים) במקום שסביר להניח שמעולם לא היו מגיעים אליו או בחברת אנשים שרחוקים מהשקפת עולמם מרחק שנות אור.
10,844 קילומטרים מיותרים
העונה הנוכחית, שכאמור מרביתה מתרחשת בירושלים, הפגישה בין שי אביבי ומוקי למשפחת גולדשטיין החרדית מהר ציון; בין צופית גרנט ושני ילדיה למשפחת אבו-סנינה ממזרח ירושלים; בין יעל פוליאקוב ודורית בר-אור לנזירות במנזר "מריה מגדלנה" בהר הזיתים ובין רון קופמן ואיציק זוהר למה שכונה "נציגי הקהילה הגאה" - קיי לונג, אריה עושרי ואיתן טל, כשהחמישייה אמורה להסתדר בבית קטן אחד במערב העיר.
טייב וארצי בג'מייקה. מה הקשר בכלל לסדרה? (צילום: איתי רזיאל)
ויש גם את נינט טייב. בניגוד לכל השאר, מסיבה שאינה ברורה ובקישור מאולץ עד מחנק נשלחה המאמי בדימוס יחד עם בן ארצי לעיירה דנהאם שבג'מייקה, הנחשבת למקום מסוכן אך שמח במיוחד. גם לאחר צפייה בכמה מהפרקים הראשונים של הסדרה, צריך להגיד כבר בשלב הזה - אין באמת הצדקה בעונה שכל כולה מוקדשת לירושלים, לשלוח את השניים האלה 10,844 קילומטר מעיר הבירה של ישראל.
ולא, שירים על ירושלים ו"זאיון" ואמונה בסיסית באלוהים לא נותנים הצדקה לקישור המוזר לעונה הזו, שנדמה כי רק בשל הסכמתה של נינט להשתתף בה נעשתה אותה חריגת הפקה אל הצד השני של העולם.
הקיטורים הדיוותיים בהם בחרו כנראה להתמקד בעריכה, מתחילים בערך בפריים הראשון של טייב על המסך. נינט מעידה על עצמה שהיא קצרה מאוד, עצבנית, מתפרצת, תזזיתית, מפוחדת, רוצה כדור הרגעה, לא רוצה כדור הרגעה - שום דבר שקשור להתרחשויות הירושלמיות האחרות. עם זאת, נדמה שבן ארצי, בן זוגה למסע הקצר, דווקא מתחבר לתושבים המקומיים של דנהאם ומסתדר שם לא רע בכלל.
הגענו לאלג'זירה?
את הרגעים הקומיים של העונה, ולשם כך מספיק לצפות בדיאלוג אחד ביניהן, מספקות פוליאקוב ובר-אור. כל מילה כמעט שהשתיים האלה מוציאות מפיהן היא פנינת הומור מצוינת, אם זה בהבנתן שאין ולא תהיה פינת עישון במנזר, בתיאור מקום מגוריהן החדש ("הגענו לאלג'זירה?", "זה נראה כמו באוז" ועוד), בלבוש החדש שעליהן לאמץ ("וינטאג'!") או בדרישה שלהן שאחת הנזירות תסחוב עבורן את המזוודה הכבדה.
בר-אור ופוליאקוב במנזר. פינת ההומור (צילום: אלדד רפאלי)
על פינת הרגש הופקדה גרנט, החוששת לגורל ילדיה בסביבתם החדשה בשטחי הוואקף המוסלמי בירושלים. המפגש שלה ושל ילדיה רומי ודניאל עם המשפחה המוסלמית בה הם התגוררו מעניין מאוד, בהחלט מרגש, מספק הרבה רגעים של הבנה הדדית ומציג חיכוכים אופייניים וכל כך ישראליים שפשוט קל להזדהות איתם.
"הבית הגאה" של קופמן את זוהר מתחיל רע מאוד, ולא בגלל הרגליים הקרות שהאחרון חוטף בשנייה שהוא נכנס לדירתו החדשה. מדובר במפגש סטריאוטיפי ומביך בין דמויות מוחצנות שנבחרו באופן מובן לקחת חלק בסדרה, אבל נדמה שהמצעים הוורודים והרֶכֶב א-לה "פרסיליה מלכת המדבר" אינם חלק מחייהם - כן, גם של ההומואים התל-אביביים.
ואם מישהו לא קלט את ההקשר, בעריכה דאגו להזכיר לנו אותו באמצעות מיטב השירים מפסקול "פרסיליה". אגב, מי שמתגלה כאן דווקא כצלע היותר ליברלית הוא דווקא "הקוף", שבין כל ההערות וההתנהגויות המאצ'ואיסטיות שלו דווקא ניכר כי הוא מכיר ומכבד את שותפיו המאולצים.
אביבי ומוקי, שכאמור מגיעים לבית החרדי ובהמשך גם חוברים לישיבת התפוצות בעיר העתיקה, הם סיפור שכבר ראינו דרך עיניהם של אביב גפן וגיא מרוז, בעונתה הראשונה של הסדרה ("החיים על פי Y"), ולא מחדש הרבה פרט לכמה וידויים משעשעים מפיו של אביבי התל-אביבי.
מוקי ואביבי לומדים תורה. סיפורים כאלה כבר ראינו (צילום: אלדד רפאלי)
ועוד משהו קטן. ככל שתהיה מרתקת, "פעם בחיים" מעט מגזימה עם החרדה הנשקפת מעיניהם של המשתתפים.
על נינט כבר דיברנו, אבל המקרה חוזר על עצמו בחששות המובנים והכנים של גרנט בשמירה הקפדנית על ילדיה, בדינמיקה בין פוליאקוב ובר-אור לבין הנזירות, בפחדים ההומופוביים של איציק זוהר שכמעט ונשבר באמצע הצילומים ובצילומי ההשלמה בעיר הקודש, המציגים בעיקר מצלמות אבטחה ומראות של כמעט-חיכוך בין תושביה. אבל לסיכום, מרבית הסיפורים (חוץ מזה של נינט, כבר אמרנו?) בהחלט ראויים, מעניינים להצצה ומזמינים להמשיך ולעקוב אחריהם גם בהמשך.
