אמת אחרת על האוניברסיטה הפתוחה
חלק מסגל ההוראה שמשבית את המוסד האקדמי כלל לא יודע מדוע הוא נדרש לכך. כשיורדים לפרטים, גדלים הספקות
שביתת סגל ההוראה באוניברסיטה הפתוחה, מוצגת בתקשורת כמאבק בין פרולטריון מדוכא לקפיטליסטים חזיריים ונצלניים. זאת למרות שהאוניברסיטה הפתוחה היא מלכ"ר העוסק במחקר ובהוראה אקדמית, ולא עסק מסחרי הפועל למטרות רווח, ותנאי ההעסקה של סגל ההוראה באוניברסיטה הפתוחה טובים יותר מאשר באוניברסיטאות האחרות. מן הראוי לעשות קצת סדר במושגים ובעובדות כדי לאפשר דיון ציבורי ענייני.
המו"מ בין נציגות סגל ההוראה לבין הנהלת האוניברסיטה הפתוחה נמשך למעלה משבעה חודשים, ולא נפסק גם בימי השביתה. במהלכו התנהלה נציגות סגל ההוראה ברוטינה קבועה: הגעה למפגשי המו"מ, הצבת דרישות בלתי מתקבלות על הדעת, הגעה לסיכומים כדי להודיע במפגש הבא שכל הסיכומים בטלים, והצבת דרישות חדשות (אף הן בלתי מתקבלות על הדעת). כל זאת תוך מסע הכפשות נגד הנהלת האו"פ ברטוריקה מרקסיסטית, ללא הקפדה יתירה דיוק עובדתי והעמדת פנים לפיה תנאי שכרם והעסקתם הם מבישים. אך רבים מהם מתפרנסים בכ-150% יותר מהנהוג במוסדות אקדמיים אחרים. התנהלות זו מעידה, לכאורה, על חוסר תום לב בניהול המו"מ.
משרות המרכזים והמנחים אינן צמיתות ואינן מקנות ביטחון תעסוקתי, אולם:
א. מרכזים ומנחים רבים עובדים באוניברסיטה הפתוחה שנים רבות, ומעולם לא פוטר אדם מהאוניברסיטה הפתוחה באופן שרירותי.
ב. גם לפרופסורים הבכירים ביותר באוניברסיטה הפתוחה אין קביעות (בניגוד לעמיתיהם במוסדות אחרים).
ג. האוניברסיטה הציעה להחיל על סגל ההוראה שלה את תנאי הסגל הזוטר שנחתם בשאר האוניברסיטאות, (שנחשב להישג גדול עבורם) ומקנה מידה מסוימת של ביטחון תעסוקתי. נציגות השובתים דחתה את ההצעה בנימוק של "הרעת תנאים".
נדהמתי לגלות בשיחות עם כמה מחברי סגל ההוראה פעילים נלהבים שכלל אינם יודעים מהן הדרישות שהעלו נציגיהם במו"מ, מה קיבלה הנהלת האו"פ ומה הציעה מצידה, ומה משמעותו האמיתית עבורם של ההסדר שדורש ארגון "כוח לעובדים" בשמם. (כגון: חדרים ומשכורות לנציגות, זכות וטו של ארגון העובדים על מינויים אקדמיים והחלטות אקדמיות אחרות ועוד).
השובתים מאמינים שעילת השביתה היא סירובה של האוניברסיטה להכיר בזכותם להתאגד, (למרות שהאוניברסיטה מנהלת מו"מ עם האיגוד המקצועי שלהם). בורות "אקדמית" זו נובעת מדיווח חלקי ומגמתי של נציגיהם, המזכיר את שיטות הדיסאינפורמציה הפטרנליסטית של ארגונים מרקסיסטיים "היודעים טוב יותר", על פי עקרונות המרקסיזם-לניניזם הידועים, מהי טובת העובדים.
אולי זו הסיבה שבאתרי האינטרנט של "כוח לעובדים" ושל "תנועת המאבק הסוציאליסטי", שהיא תנועה מרקסיסטית רדיקאלית, לא צוינו בעלי תפקידים, והקשר ביניהם מובלע ברמז. זו התנהלות רציונאלית, אם מטרתה האמיתית אינה שיפור רווחתם של המנחים והמרכזים, אלא שימוש בנשק השביתה לקידום אידיאולוגיה מרקסיסטית רדיקאלית וכדי לזכות בפרסום, כוח ויוקרה על גבם של העובדים.
תנועות מרקסיסטיות ב-150 השנים האחרונות השתמשו בעובדים כבשר תותחים במלחמת מעמדות אידיאולוגית שאינה מעניינם. מסתבר שסיסמאות בולשביקיות עדיין עובדות על ההמון שאינו בקי בפרטים, וסוחפות עובדים תמימים למאבק זר להם ולאינטרסים שלהם.
בניגוד לטענות המנחים והמרכזים, לא התנגדה הנהלת האו"פ לעצם הדרישה לעגן את ההסכמות לכשיושגו, בהסכם קיבוצי, אך דרשה לדון קודם במהות ורק אחר כך במסגרת המשפטית שבה יעוגנו ההסכמות. "כוח לעובדים" מתעקש שראשית על האו"פ להסכים לחתום על הסכם קיבוצי, ורק אחר כך לדון בתוכנו. שום בר דעת לא מסכים על המסגרת המשפטית לפני שידוע מה תוכנה, בפרט כאשר ידוע שבגלל מגבלות רגולטוריות הסכם קיבוצי דווקא יפגע במרכזי הוראה רבים. ההתעקשות המקדמית על הסכם קיבוצי בכל מחיר מעוררת תהיות.
לארגון "כוח לעובדים" אינטרס כספי ישיר בהסכם קיבוצי, שהופך אותו לנציג כל המרכזים והמנחים באו"פ, (גם אלה שמתנגדים לו), ומאפשר לו, על פי החוק, לגבות מהם דמי חבר או "דמי טיפול ארגוני". בהערכה זהירה, הסכם קיבוצי יכניס לארגון כמאה אלף שקל מדי חודש ממשכורות העובדים. בפרסומי נציגות השובתים שהגיעו לידי נשמט פרט "שולי" זה, וכן העובדה שהסכם קיבוצי באו"פ יהיה הישגו המרכזי הראשון של "כוח לעובדים". גילוי נאות אינו חלק מהאידאולוגיה המרקסיסטית.
ד"ר מרדכי א' שורץ מרצה במחלקה לניהול וכלכלה באוניברסיטה הפתוחה
לפנייה לכתב/ת 
