ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר

כמה נעים היה להתרווח ליד הגחל העמום והחמים הזה, שיידרשו לו עוד שבועות רבים ומיליון ספיישלים עד שיהפוך למדורת שבט חדשה: ערב ראשון של אודישנים לכוכב נולד 7 לא היה אמור לספק שיאי דרמה או צחוקים פראיים. מי שחיפש אותם אינו מבין את ההגיון העסקי המעולה של ההפקה: מתחילים באש קטנה, בשום אופן לא אש על הפנים.

המועמדים, בערב ראשון זה, היו במקרה הטוב סטטיסטים ליד העניין המרכזי שהוא הצטרפותה של דנה אינטרנשיונל לרשימת השופטים. קיבלתם קדימון של מזג רתחני ודעתנות יתר בעימות עם גל אוחובסקי? זו רק הטעימה הראשונה. יהיו עוד. אפשר להמר שבהמשך, ברוב העניינים, תיווצר תמימות דעים בין צביקה פיק לבין הדיווה שלו, ושמדי פעם יהיו גם קרבות חתולות בין מרגול לבין דנה. ועכשיו, כל מה שנותר הוא לשווק סינדרלה, או סינדרל לרגע כדי להפעיל את פונקציית ההזדהות במוחו ובליבו של הצופה.

מרגול וגל. התגעגעתם לפרובוקציות? 

ברור שנמצא אחד כזה. הוא מערד (רשמנו וי על סעיף "כוכב נולד מקדם אמנים מהפריפריה"), הוא בן 17 (אם יזכה אפשר יהיה לקרוא לו "ילד פלא", והוא עדיין לא סירב לשרת בצה"ל), ככל הנראה אין אב בחייו (טרגדיה), אמו חולת לב (איפה הטישו?) והוא גם לומד וגם עובד ותומך במשפחתו. צקצקתם בלשונכם? יש אלפי נערים כאלה בישראל 2009. עכשיו תקשיבו לו שר.

סוג כזה של מניפולציה רגשית הוא הכרחי להצלחה של "כוכב נולד", כי מקטטות שופטים לבדן אי אפשר לייצר ריגוש בידורי שיחזיק מעמד לאורך עונה. אבל חשיפה ביוגרפית כה מוקדמת לדניאל ברזילאי היא פגיעה בסיכוי שלו לזכות באותה מנת אהדה מועדפת, שהוא יזדקק לה מאוחר יותר, לא עכשיו.

תמיד יהיה על מי לצחוק 

גם עכשיו, כמו בכל עונה, יעשו הכל כדי להצניע את עברו המקצועי של מתמודד שכבר שר למחייתו, וכך עשו עם אמור עמרוסי, קול-קטיפה משוכלל, בוגרת "תלמה ילין", פליטת "רימון" ועלמה שפעם כבר הצהירה, ברגע של זחיחות נעורים, שלא תלך ל"כוכב נולד" גם אם יקבלו אותה בלי אודישנים. ביוגרפיה שיש בה משפחה יחידנית ועוני שווה לתדמית של "כוכב נולד", הרבה יותר מהשקעה רצופה ורבת-שנים בלימודי נגינה ושירה, כמובן, כי התכנית בשום פנים ואופן לא רוצה להצטייר כגלאית של כשרונות עמלניים, אלא כפיית-על עם מגע של זהב. גם בזה אין חידוש, וגם באהבתנו ההולכת ונמשכת לסיפורים שיש בהם קסם, או לפחות אשליה של קסם והרבה חומרים אפרוריים על רצפת חדר העריכה.

וכמו תמיד, דרכו קצת על חלשים בדרך למעלה. באמת שלא צריך הבנה

כלשהי במוזיקה או בפוליטיקה של כוכבים כדי לדעת שזקנים מעל גיל 30, אפילו טובי מראה, לא יהיו כוכבים, והם נגררים לאולם השיפוט כאובייקטים לשמחה לאיד. עדיין לא נמצא תחליף הוגן לשמחה הזאת ב"כוכב נולד" או אחיותיה בתבל. עם זאת, עדיין מותר לומר שכאן המניפולציה תהיה תמיד מכוערת וצורמת יותר ממראה פניו של המועמד הנעבעך או קולו.

אז איך היה? צפוי, חביב, מוכר, ולא מלהיב. בדיוק כמו שצריך כדי לפתוח עונה ולהושיב את המכורים בכרוסה עד הסוף, בציפיה לפעם הבאה.