שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    גאורגיה: הקווקז מתעורר לחיים
    כובשים רבים, וביניהם אלכסנדר מוקדון, הגיעו לגאורגיה, ארץ בה תמצאו את ההר הכי גבוה באירופה, כנסיות עתיקות, מאכלים מסורתיים ויותר מכל, הכנסת אורחים מדהימה. גיא רובננקו יצא לטיול ג'יפים במדינה וגילה מחדש את גרוזיה לשעבר

    "רועה כבשים אזרי יוצא עם העדר שלו מאזרבייג'ן לכיוון הקווקז הגבוה. אורכה של הדרך עליו לעבור הוא כ-600 קילומטרים. תוך כמה זמן הוא יגיע?" התשובה לשאלה חסרת החשיבות הזו העסיקה אותי רבות במהלך הנסיעה בג'יפ, וצצה מחדש בכל פעם שנתקענו בתוך עדר כבשים שהשתרך לאיטו באחד הכבישים הנידחים, בצפון מזרח גאורגיה, לאורך הדרך הצבאית.

     

    "20 יום בדיוק", פסק בהחלטיות גלעד המדריך. ניסיונות להתווכח ולטעון שלא ייתכן שרועה מצומק שמנהיג עדר של כבשים ועזים רזות למראה' ומלווה בזוג כלבי רועים מדובללים יצעדו יחדיו במהירות ממוצעת של 30 קילומטרים ביום, לא סדקו את חומת הביטחון שלו. "הם הולכים מהר, והרבה שעות כל יום", אמר. כנראה שהרועים בדיוק היו בקטע שבו הם הולכים לאט בכל פעם שפגשנו אותם.


    הנוף שנשקף מגשר ליד כנסיית אנאנורי (צילומים: גיא רובננקו)

     

    ארץ יפה, גיאורגיה, יפה וציורית. רכס הקווקז הגבוה שהוא חלק מהמגה-רכס שמתחיל באלפים ומסתיים בהרי ההימלאיה, מהווה מקור גאווה לגיאורגים שממהרים להצביע על כך שההר הגבוה באירופה נמצא בתחומם, טענה שהאירופאים ממהרים לדחות ולטעון שגיאורגיה שייכת לאסיה בכלל.

     

    בירת המדינה, טביליסי, ממוקמת בעמק שתחום משני צדיו ברכס הקווקז הגבוה והקווקז הנמוך. קשה להגיד עליה שזו עיר "תוססת" ובכל מקרה נחתנו בשעת לילה מאוחרת. יצאנו ממנה בבוקר שלמחרת בג'יפים, לכיוון העיר "מצחתה", דרך התנועה הכאוטית.

     

    מצחתה היא המרכז הרוחני הקדום של גיאורגיה וכנסיית סווטיצחובלי ("עץ החיים"), שנמצאת בפאתי העיר בעלת חשיבות רבה לנצרות המקומית. האגדה מספרת

    שיהודי בשם אליאס שהיה נוכח בצליבתו של ישו, הביא עימו למצחתה את הגלימה שלבש ישו על הצלב. אחותו, צידוניה, שיצאה לקראתו כששב, אחזה בגלימה ובו במקום מתה מצער. את הגלימה לא היה ניתן להסיר מידה הקפוצה ועל כן היא נקברה במקום. מהקבר צמח אחר כך עץ ארז ענק שלא ניתן היה לעוקרו. נינו הקדושה, הנזירה שהביאה את הנצרות לגיאורגיה, נאלצה להתערב כדי לאפשר את בניית הכנסייה, ולאחר שערכה תפילות מאומצות במקום, נכרת העץ ומקורותיו נבנתה הכנסייה. צידוניה, אגב, עם הגלימה, קבורה שם לטענת המאמינים.

     

    יין ביתי באיכות מפתיעה

    בחדר אחורי בתוך הכנסייה, עומד נזיר שמניף כלי עגול לקטורת, מאחוריו עומדות שלוש נזירות ששרות שירה מלאכית הרמוניה של שלושה קולות. כשקרני האור שבוקעות מהחלונות הגבוהים מפלחות את ענן הקטורת שמתפשט בחלל והמוזיקה השמימית עוטפת את הכל, אפשר להבין מאיפה שואפות דתות את כוחן על מאמיניהן.


    כנסיית סווטיצחובלי ("עץ החיים") שנמצאת במצחתה

     

    בצהריים אנחנו עוצרים לאכול ארוחה מסורתית בבית משפחה גיאורגית. ארוחה גיאורגית מסורתית היא לא עניין פשוט. אנחנו מתיישבים לשולחן שעמוס בצלחות קטנות שנערמות, אחת על השנייה, מנהג שבא להצביע על השפע שמעריפים המארחים על אורחיהם המכובדים. המארח, שיושב בכורסה בראש השולחן, מרים לחיים מתי שמתחשק לו, עניין שקורה אחת לדקה בממוצע.

     

    היין הוא יין ביתי. בגיאורגיה מכינים המון יין ביתי, באיכות מפתיעה. היין עוזר להוריד את כמויות האוכל הבלתי אנושיות שכוללות סלט גזר מתובל בכוסברה יבשה, עוף צלוי שלצידו רוטב חמוץ של שזיפים אדומים, דגי פורל מטוגנים, תפוחי אדמה אלוהיים (לגיאורגים יש כשרון מופלא ומפתיע לבשל תפוחי אדמה), פרוסות חצילים במילוי ממרח עם אגוזי מלך, גבינת סולוגוני מייצור ביתי, ירקות כבושים, צלחת ענקית של גבעולי טרגון ובצל ירוק לצד צנוניות רעננות, עגבניות ומלפפונים, וכמובן חצ'פורי, מלך המאפים הגיאורגים.

     

    חצ'פורי מגיע בהמון גרסאות – שכבות של בצק שביניהן גבינה, סירה של גבינה שממולאת בגבינה עם ביצה, ממרח של שעועית חומה, והגרסה הנפוצה ביותר בבתים, זו המוגשת לנו שמורכבת משתי שכבות דקות של בצק שביניהן מסתתרת הגבינה.


    נשים גאורגיות בזמן הכנת החצ'פורי - מלך המאפים הגיאורגים

     

    אחרי שסיימנו לאכול ושתינו יותר מדי יין, מגיעים החינקאלי כדי לדאוג שחלילה לא נצא רעבים. שיעור קצר באכילה (מחזיקים הפוך ב"גבעול", נותנים ביס קטן ושותים את המיץ שבפנים ובסוף מכרסמים מסביב מבלי לאכול את ה"גבעול", אקט שנתפס כמגוחך במיוחד בעיני הגאורגים), שניים שלושה חינקאלים ואני מוכן למות. ואז, כדי להוכיח לנו שאנחנו בעצם לא יודעים לאכול מגיע בשר – שיפודי כבש ונקניקיות ביתיות שנצלים בחדר בתוך אח שבקיר.

     

    חוד החנית של הספורט הסובייטי

    הטיפוס לכיוון עיירת הסקי "גודארי" עקלקל במיוחד ובתום העלייה, כשאנחנו מגיעים למלון, נודף ריח שרוף ומעורר דאגה מהבלמים. גלעד לא מתרגש ומסביר שזו תופעה סבירה בהתחשב בדרך. מה שסופסוף מצליח להוציא אותו משלוותו הם כלבי ההרים הקווקזיים שמסתובבים בעיירה עם רדת החשכה.

     

    הגאורגים עם גדול. בעצם, אולי גדול אינה המילה המדויקת, מוצק, תתאר יותר טוב אותם. לא סתם היו המתאבקים ומרימי המשקולות הגיאורגים בחוד החנית של הספורט הסובייטי. כנראה שעם מוצק מטפח כלבים מוצקים. כלב הרועים הקווקזי נראה כמו חמור קטן, אך בניגוד אליו ניחן באופי פראי ותוקפני כלפי זרים. "שלא תעיזו לצאת מהמלון בלילה!", אומר גלעד ומספר על היתקלות טראומטית עם רועה קווקזית שלא התלהבה לראות אותו משחק עם הגור שלה.

     

    למחרת בבוקר, אנחנו עולים על הג'יפים וממשיכים לכיוון מעבר ג'ווארי דרך כבישים מתפתלים ומנהרות שמגוננות על הכבישים ומנועות מהדרך להיסגר בחורף. באמצע ההרים, בלב השלג, נגלה פתאום מבנה מוזר, חומה שנפרסת בחצי עיגול שעליה ציור קיר ענק וצבעוני – אנדרטת הידידות. האנדרטה, שריד לימי חיבוק הדוב הסובייטי, מתארת בצבעים עליזים ובמגוון עשיר של דימויים פטרנליסטיים, את שעבודם של הגאורגים בידי הרוסים מאז ימי קתרינה הגדולה.

     

    כשנוסעים במעבר, בג'יפים עם הנעה כפולה, דרך מנהרות בטון שהוקמו כדי לאפשר מעבר גם בחורף, מבינים פתאום למה הקווקז היה איזור פראי בכל מהלך ההיסטוריה. כולם הגיעו לקווקז – אלכסנדר מוקדון, הרומאים, הפרסים, הסאלג'וקים, העותמאנים והרוסים. אבל אף כובש לא שלט בהרים – רק בעמקים. ההרים היו ונשארו איזור חופשי באיזשהו אופן.

     

    הגאורגים הם עם שנכבש פעמים רבות, ולמרות זאת, במובנים מסוימים, לא נכבש מעולם – השפה הגאורגית לא דומה לשום שפה אחרת, האלף בית הייחודי אינו קירילי, ערבי, לטיני או פרסי, המטבח האזורי שומר על מאפיינים ייחודיים ויש לו זהות ברורה משלו והדת הנוצרית שולטת, במדינה שמוקפת מדינות מוסלמיות – כנראה שקשה לשכנע את הגאורגים לשנות את דעתם.

     

    דומה שאסטרטגיית המלחמה הגאורגית מתמצה במשפט קצר "בואו נברח למקום גבוה". עניין די הגיוני כשאתה מוקף בהרים גבוהים. האסטרטגיה פותחה לכלל אומנות עם המגדלים שבנו הגאורגים, אליהם היו נוהגים לברוח בכל פעם שהגיעו פולשים, שם היו ממתינים עד יעבור זעם.

     

    מדינה בטוחה אבל לא קלה לטיול

    כנסיית גרגטי צמדה שעליה משקיף הקזבג, ההר השני בגובהו בגאורגיה (כ-5,000 מטר), תקועה בקצה הר בגובה 2,170 מטר, מיקום שגרם לכך שבמהלך פלישות העבירו הגאורגים חפצי קדושה יקרים אליה למשמר. הטיפוס הרגלי אורך כשעה וחצי. כשניסינו לטפס עם הג'יפים במעלה הרכס, הצלחנו להגיע ל-3/4 דרך לפני שהובהר לנו על ידי יושבי ג'יפ מקומי שהדרך עדיין מושלגת, ושאין סיכוי שנצליח לכבוש את הפסגה.


    הר הקזבג, מתנשא ל- 5,000 מטר ונחשב לשני בגובהו בגאורגיה

     

    למרות טענות המקומיים, דובים לא ראינו בדרך. ארוחת צהריים ביתית נוספת, בכפר שלמרגלות ההר, חושפת עוד מאפה מהמטבח הגאורגי – מאפה עגול, כמו פיתה גדולה, שממולא בתערובת של מנגולד, שמיר וגבינת סולוגני.

     

    בניגוד למה שכתוב במדריכים הלא מעודכנים, גאורגיה היא מדינה בטוחה. תקופת האנרכיה ששררה בה בתחילת שנות ה-90 חלפה ולמעט חבלי אבחזיה ואוסטיה, לא נשקפות סכנות מיוחדות לטייל המערבי. כל זה לא בא להגיד שזו מדינה קלה לטיול.

     

    רוב הגאורגים, בייחוד בכפרים, לא דוברים מילה אחת באנגלית. מלונות קשה למצוא (אבל הם ישנם), התחבורה הציבורית לוקחה בחסר והשילוט אינו מהמעולים בתולדות העולם. מטיילים הרפתקנים יסתדרו בגאורגיה, בעיקר נוכח הכנסת האורחים המדהימה. עם זאת, מי שמעוניין להעפיל למרומי הקווקז בג'יפ, ייטיב אם יעשה זאת בצורה מאורגנת. באחד מהטיולים המאורגנים שמציעות חברות תיירות ישראליות. מסע ג'יפים שאורך שמונה ימים לקווקז הגבוה יעלה כ 1,650 דולר.

     

    חברת התעופה הגאורגית מתעקשת לגבות מחירים מופרזים בעליל עבור טיסה קצרה (כ-400 דולר לטיסה בת שעתיים וחצי) ומחירי הלינה היקרים מאוד בטביליסי מהווים מכשול עבור מטיילים צעירים – וחבל. אם ישכילו הגאורגים להוזיל את מחירי הטיסה, ולהציע פתרונות לינה שמתאימים גם למי שאין לו חשבון הוצאות של חברה - עשויה גאורגיה לההפך לאחד מהיעדים המתויירים באירופה (או באסיה, תלוי את מי שואלים). 

     

    • הכותב היה אורח של חברת מדרפט

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "גאורגיה: הקווקז מתעורר לחיים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אשה מקומית בעיר מצחתה
    צילום: גיא רובננקו
    משתה גאורגי: עוף צלוי, לחם וירקות
    צילום: גיא רובננקו
    דגיגונים מבושלים. אחד מהמאכלים המסורתיים
    צילום: גיא רובננקו
    מקומית מהכפר קזבגי, למרגלות הר קזבג
    צילום: גיא רובננקו
    מומלצים