צריך פיס בחיים

קשה לדמיין בעיר מקום עצוב יותר מאותם מבנים כתומים הפזורים ברחובות המרכזיים – תאי ממכר כרטיסי ההגרלה של מפעל הפיס. מבנים אלו, ארכיטקטורה של קריצות, עוויתות, מעין ניסיון של הקופסה לצאת מגדרה תוך ניצול כל ההזדמנויות, נותרים, בין קונה לקונה, נטושים. כדי שלא ייוותרו נטושים זמן רב מדי הם ממוקמים תמיד ברחובות הומים.

תארו לעצמכם – דוכן פיס באמצע סמטה נידחת. אבל גם ברחובות ההומים פוסקת לפעמים תנועת הקונים, ואז נותר המוכר לבדו. בבת אחת צונחת ארשת פניו. הוא יכול עתה רק להביט בכרטיסים המונחים לפניו סדרות-סדרות כאדם שמביט באינסוף, אבל לא כדמיון של משהו אפל ורחוק מאוד, אלא כמי שמביט במיקרוסקופ.

עבוּר הקונה המזדמן מהווה שטיח אינסופי זה של אפשרויות-זכייה רק רגע חולף, בין עיסוקיו השונים, עבודתו, בילוייו. אבל מוכר הכרטיסים! המוכר לעולם לא יקנה כרטיס. כמה נואל יהיה לו יתפתה לרכישה. הרי ברגע הבא יהיה שם הכרטיס הבא, וכך בלי סוף. לא: מוכר כרטיסי ההגרלה שירכוש כרטיסים יכול רק לרכוש את כל הכרטיסים – או אף לא אחד מהם.

זה מקום עצוב מפני שהוא מכיל, בו זמנית, את האפשרות הגדולה ביותר ואת היפוכה. האפשרות הגדולה: הרי יתכן שכל כספי הזכיות, הקופה כולה ממש, נמצאים בתא פיס אחד ויחיד. מי שיבחן במשך כמה דקות את פניו של מוכר כרטיסי הפיס מול לקוח יראה עד כמה תולה המוכר תקוות מפליגות בהצלחתו של המהמר. בין הקופה של מפעל הפיס מצד אחד, במרתפים שברחוב הפטמן, שהיא עבור מוכר הכרטיסים שמועה רחוקה, קודש הקודשים וגן העדן שממנו גורש מבלי שהיה בו מעולם, ובין רוכש הכרטיס מצד שני תקוע המוכר, מנוּע לעד משני העולמות: עולם המטמון ועולם ההתרגשות.

הצלחת מהמר בדוכן מסוים – אכן, מקרים כאלו מתרחשים אחת לזמן מה, אך הם בגדר טעות מצערת כמעט – היא מבחינה מסוימת הצלחת הדוכן. עוד באותו לילה ישקוד המוכר בביתו (היכן? היכן גר מוכר הכרטיסים?) על השלט שבו יצוין, בדוכן זה זכה כרטיס מספר ... בחמישים מיליון.

אבל למדליית זהב זו צמוד מטיל עופרת. שהרי השלט הזה גם אומר: הסיכוי שלך, הבא אל הדוכן, לרכוש, באותו דוכן בו זכה כרטיס בחמישים מיליון רק אמש, כרטיס אחר שיזכה בחמישים מיליון נראה כהרבה מעבר לבלתי אפשרי, גם במונחי עולם הסיכוי של הפיס. אין דבר עצוב יותר מדוכן שזכו בו. זהו דוכן שעליצותו מסתירה את הנפילה.

הרי הצלחת המהמר המאושר הנ"ל משמעה גם אות קלון זוועתי למוכר, שהחזיק, בלי לדעת זאת, את האוצר מתחת לאצבעותיו ממש, אף נגע בו בידיו לא פעם ולא פעמיים. ימים, שבועות לפעמים, היה מונח הפרס הגדול מתחת לידיו הכבדות, ואילו הוא לא ידע ולא ניחש. כל לקוח חדש הוא מי שיכול, בהצלחתו, להציב מול המוכר את המראה האכזרית. אין אימה כאימת מוכרי הפיס מול עיניהם המתרוצצות של המגרדים. את פצעי העתיד של המוכר הם מגרדים במטבעותיהם ובציפורניהם.

מן הקירות ופנימה – בית כלא עירוני זעיר. כמה עצובה משימתו של המוכר. כשהוא נרדם לרגעים הוא חולם על מִסְלָקָת זכיות ההימורים הקטנים והכסף הגדול המיותר באשר הוא – הלא היא העיר לאס וגאס, אליה ייסע, הוא אומר לעצמו כבר שנים, מיד לכשירווח.

אבל אז הוא ניעור – לקוח ותיק (מספרים קבועים 70 שנה, גם השבוע יבשר לו "אין זכייה") מתקרב מקצה הרחוב ובידו טופס לוטו לבדיקה, והמוכר מתמתח לרגע ככל שהתא הקטן מאפשר לו. הלוטו הוא לפתע "קרקע המציאות".

או אז אנו רואים את שתי ידיו מגיחות בעווית-המתמתחים אל מחוץ לאשנב. התמתחות זו, חריגה סמלית מהגבול האכזרי שהציבו לו שלטונות בית ההימורים, היא, לרגע, מימושה של התקווה הבלתי אפשרית לקנות כרטיס, לצאת החוצה, להיות, ולו פעם אחת, בצד הזוכה ולפחות בצד שמותר לו להאמין באפשרות הזכייה.

זוהי תשוקתו של כרון, נהג המעבורת על נהר הסטיכס, להשליך את המשוט, לעבור, ולו רק לכמה רגעים! אל גן העדן, אל הגיהינום, אל עולם החיים, לא משנה, לא משנה, ובלבד שתיפסק השהות הזו שבין לבין, שבין הכספת הענקית ובין כרטיסי הקרטון המגורדים, המשוננים כמסוֹריוֹת קטנות שאין בהן לנסר את כבליו, כרטיסים המושלכים לצד הדוכן, שהוא משליך לפח בסיומו של כל יום מבלי לזכּוֹת אותם במבט.

דרור בורשטיין, סופר ומבקר ספרות, מרצה בעלמא  ובאוניברסיטת תל אביב.

תיקון ליל שבועות 2009 בעלמא, ייערך בנושא עיר עברית לבנה.