פה בארץ חמדת אבות

כאן הביט דוד על בת-שבע / ראובן ריבלין

אם יש מקום שמרגש אותי, הרי שהוא עיר דוד - המקום שמוכיח יותר מכל את הקשר שלנו לעם היהודי. כשהייתי ילד עוד לא קמה המדינה, והייתי הולך לקבר רחל, או למעיין השילוח למלא מצוות "תשליך". אמרו לי 'תל החורבות הזה, הוא עיר דוד', אך לא יכולתי לדמיין זאת. קבר רחל לעומתו היה מבנה מוחשי וברור אך עיר דוד נעלמה מעינינו, קבורה מתחת לאדמה.

הייתי ילד בתקופת המצור על ירושלים בשנת 1948, והמשכנו לחלום על העיר והעיר שמתחתיה. כשבגרתי הייתי לאחד ממשחררי העיר כקצין בחטיבת ירושלים. מיד אחר כך החלו חפירות בכותל, במקום שהיה קרוי "חניון גבעתי".

באדמה נפער אז בור שהוביל לעבר ארמון הלני המלכה - ארמון מתקופת המלך הורדוס, כלומר תקופת בית שני. שרידי עיר דוד החלו להחשף. בין ראשונים היו שערי העיר - שערי חולדה. חשיפת השערים הביאה אותי להתרוממות רוח, ויכולתי ממש לדמיין את המוני עולי הרגל לירושלים עוברים מבעד לשערים לעבר לשכת הגזית, לצפות בכוהנים ובלווים מקריבים קורבנות.

היה מרתק לעקוב אחר חשיפתה של העיר ונקבת השילוח. בכל פעם שאני עומד שם, במקום שבו אולי עמד דוד המלך וצפה על עירו, על המורדות לנחל קידרון - או על בת שבע - אני מתרגש עד דמעות, כאילו אני היהודי שהיה שם ממש, יחד עם דוד המלך לפני 3,000 שנה, בירושלים, בית כל עם ישראל - אז ועכשיו. (ראובן ריבלין הוא יושב ראש הכנסת)

בימים ההם, בזמן הזה / עזריה אלון

העומד בראש תל יזרעאל בגלבוע, במקום המשוער של ארמון אחאב, ובידו ספר תנ"ך פתוח בפרקי נביאים ראשונים, יכול לחוש כאילו הוא חוזר 3,000 שנה לאחור. לפחות חמש פרשיות תנ"כיות פרושות לפניו: במדרון שמתחתיו נמצא כרם נבות, ובו ניצבים המלך אחאב ומולו אליהו הקורא אליו "הרצחת וגם ירשת". בקצה המדרון – "העין אשר ביזרעאל" אשר לידה חונים הישראלים שנקבצו עם המלך שאול למלחמה בפלשתים.

בגלבוע ממזרח לתל - המקום המשוער של הקרב שבו נפלו שאול ובניו חללים. ממערב משתרע שדה המערכה של דבורה וברק נגד סיסרא, ובמזרח - מעין חרוד, שעל מימיו ערך גדעון את מבחן המים לאנשיו. שדה המערכה שבו הוא היכה את המדיינים "מצפון מגבעת המורה בעמק" נמצא בין מעין חרוד לקבוצת גבע. במבט מן התל צפונה נראה לרגלי גבעת המורה הכפר סולם, הוא שונם התנ"כית, שבה חנה אלישע הנביא ובה החיה ילד אשר מת (ליתר דיוק: הוכה מכת חום), וממנה נלקחה אבישג השונמית אל המלך דויד הקשיש. וכל אלה בנחלת שבט יששכר, ככתוב בספר יהושע.

מבט מתל יזרעאל 

קווי היסוד של הנוף לא נשתנו מאז התנ"ך, אבל מראה השטח נשתנה כליל: מאז יסוד מרחביה לפני מאה שנה וגל ההתיישבות בשנות ה-20 למאה העשרים - כל העמק הנראה מן התל הוא שטח יישובי מגוון: מושב וקיבוצים, בתים ומבני משק, בריכות מים, שדות ומטעים המחליפים צבעי חום, ירוק ולבן מדי עונה ומדי שבוע – מן המראות היפים של נוף יישובי בארץ. את הגלבוע, המוריק ופורח בחורף ומצהיב בקיץ, נשמור כמו שהוא - זיכרון לימים ההם, והנאה לרבים בזמן הזה. (עזריה אלון הוא חתן פרס ישראל, ממייסדי החברה להגנת הטבע)

נגב של בראשית / עדי וולפסון 

אם יש פיסת ארץ שנדמה שנשאר בה ניחוח המקרא, הצבע של ארץ ישראל של אבות אבותינו, ואותו הוד קדומים, זו ארץ הדרום, או בלשון התורה - הנגב. בכל פעם שאני נוסע בשבילי הנגב, מטייל בין הנקיקים והואדיות, רוחץ במימי המעיינות, מביט בגמלים מטפסים בגב ההר ובאוהלי הבדואים, אני מדמיין איך אברהם אבינו צוחק עם הרועים ששבים מהבאר במדבר באר-שבע, איך 12 המרגלים עולים מהנגב ותרים את הארץ, ואיך ילדי בני שבט יהודה ושמעון משחקים על הגבעות.

לנגב יש כיום תדמית מאובקת של פריפריה, אך חזון בן-גוריון עודנו מהדהד, וקורא להפריח את השממה. אנו חייבים להשכיל ולחבר בין הצורך והרצון לפתח את הנגב ולהוביל אותו קדימה, ובין ההכרח בשימור המרחבים הצהובים והחומים הללו, וערכי הטבע הייחודים שלהם.

מצהוב לירוק, ולא רק בצבע (צילום: גלית קוסובסקי)

כבר בראשית ימי המדינה הבין הזקן ש"בנגב ייבחן כושר היצירה והעוז החלוצי של ישראל, ומבחן זה יהיה גורלי". הוא המשך ואמר: "בנגב ייבחן כושר המדע והמחקר היהודי, ועל אנשי המדע והמחקר שלנו שומה להתרכז בשדות מחקר חדשים שלעמי הצפון לא היה בהם צורך: המחקר להמתקת מי הים בתהליכים זולים, לניצול אנרגיה שמשית המרובה בארצנו ובייחוד בנגב, לניצול כוח הרוחות לייצור כוח חשמלי, למניעת בזבוז מי הגשמים המועטים הזורמים לשווא לים התיכון ולים המלח, לבניית אגמים לאורכו ולרוחבו של הנגב לאגירת מי גשמים יקרים, ולחקירת הצמחייה המצויה בנגב על אף הצחיחות".

מדינת ישראל יכולה להפוך את הנגב לירוק, אבל לאו דווקא בצבעו אלא במהותו. נדמה כי המבחן הגדול של כולנו הוא לחבר בנגב בין עבר לעתיד, ולהוציא לפועל את חזון בן-גוריון. (ד"ר עדי וולפסון הוא כימאי ופעיל בתחום הסביבה)

ראשך עלייך ככרמל * / גרשון פלג

(*שיר השירים פרק ז פסוק ט)

שיר השירים הוא קובץ שירים מופלאים בו תיאורי אהבה מרגשים, וניכר במשורר הקדום שמכיר הוא את הארץ על נופיה הטבעיים, החי, הצומח והתרבות החקלאית הקדומה. באחד התיאורים שובי הלב, כותב המשורר לאהובתו: "וראשך עליך ככרמל".

כמי שגר למרגלות הכרמל ומכיר את שביליו ופינותיו החבויות, תיאור זה קרוב לליבי במיוחד. הכרמל הוא הר קטן מימדים, אבל גדול מכל בחינה אחרת. יש בו נופים מדהימים, ערוצי נחלים, מצוקים, נופי געש, מערות חבויות ואלפי שבילים מרתקים להולכים בו.

טבע בפארק הכרמל (צילום: ליאב יוגב)

הכרמל הוא ביתם של שפני הסלע, השועלים ותנים, הגיריות וסלמנדרות. מקננים בו עקבים עיטיים, אוחים, גידרונים, שרקרקים עתירי צבע ומיני ציפורי סבך. קצרה היריעה מלתאר את עושר מיניו, אולם גולת הכותרת הוא השושן הצחור, הנזכר אף הוא בשיר השירים: "כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות". (פרק ב' פסוק ב').

בימים אלה ניתן לראות את שלהי פריחתו של השושן הצחור במצוקי נחל כלח. ריחו החזק, המתוק והמשכר של השושן הצחור מורגש בעיקר בלילה, עת באים הרפרפים ופרפרי הלילה, המבחינים בפריחתו הלבנה, התמירה והבוהקת.

ההולך בכרמל, היורד בנחל יגור והפוסע בשביל המנדטורי החובק את ההר מצפון, יבין מדוע בחר המשורר הקדום בהר הכרמל כדי לתאר בו את יופייה של אישה אהובה. הכרמל היפה נמצא בסכנה גדלה והולכת. בנייה בלתי חוקית נוגסת בו, ביוב זורם בנחליו, ושביליו מלווים באשפה, לכלוך ופסולת בניין. כל אלה מאיימים על נוף הקדומים המופלא הזה, ששמר על תומתו משך אלפי שנים. הבה נשמור על הכרמל, כדי שיישאר ירוק תמיד. (גרשון פלג הוא מנכ"ל החברה להגנת הטבע)

ארץ של חסד / עינט קרמר

סיפור מגילת רות, הוא סיפור האהבה בין רות ובעז, מתרחש בנופי יהודה בעונה זו של השנה, עונת הקציר - ומשוך עליו חוט של חסד.

לשאלתה "מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי - וְאָנֹכִי, נָכְרִיָּה", הוא עונה: "הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר-עָשִׂית אֶת-חֲמוֹתֵךְ, אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ.... יְשַׁלֵּם יְהוָה, פָּעֳלֵךְ; וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה, מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-בָּאת, לַחֲסוֹת תַּחַת-כְּנָפָיו". על המשך הסיפור יעידו קורות עם ישראל, שכן מאותו מפגש נולד כעבור מספר דורות דוד המלך.

מי אתם, פלישתים? / אריאנה מלמד 

גרתי בארצם של אויבינו הגדולים. ברגע שהבנתי זאת התחלתי לחפש אותם, מתחת לאדמה אפילו בחפירות הארכיאולוגיות הכי מסיביות שאפשר לעשות עם כף פלסטיק ודלי בשפת הים. אם אתמיד עוד קצת, אם אעמיק - בטח יצוץ לי מן האדמה הלחה איזה צלם פלישתי.

אשדוד היתה אחת מחמש הערים החשובות של הפלישתים, עם רשע ומסתורי שהידיעות על אורחותיו ואמונותיו בתנ"ך מעטות עד כאב. האם היו מגויי הים הנועזים, ספנים עשויים ללא חת ולוחמים עזי נפש? האם באמת הקריבו קורבנות אדם לאל דגון (שהיה שמו של בית הקולנוע הראשון באשדוד המודרנית)? האם היו - כפי שקראתי לימים ב"שמשון" הנפלא של זאב ז'בוטינסקי - תרבות עילית מקדשת אסתטיקה ופשיזם כאחד? איך שלא חשבתי עליהם, הם נותרו פלא ותעלומה, איום ואתגר בלתי מובן.

בבגרותי התברר כי הפלישתים היו רק יושביה הארעיים של העיר. למן התקופה הפלאוליתית חיו שם בני אדם, לפעמים רבים מאד, לפעמים מי שנותרו אחרי כיבוש עוין כמו של אלכסנדר מוקדון, אבל אף גלגול של העיר לא מצית את הדמיון כמו ימי הפלישתים. עד היום, כשאני חוזרת לשם, נדמה לי שעוד מעט יגיחו ויסבירו מי היו, במה האמינו, ומדוע בחרו דווקא בחוף הים הזה לפני אלפי שנים, ומדוע שנאו כל כך את בני ישראל ולהיפך. והם יגיחו, אני מאמינה, אם רק נעמיק לחפור - ואם לא נשכח את ארץ התנ"ך.

ארץ טובה, ארץ נחלי מים / שמואל חן 

ארץ התנ"ך שלי היא גן עדן על אדמות, ברוכת גשמים ופירות. הנה כך נכתב בספר דברים: "כי ה' א-להיך מביאך אל-ארץ טובה: ארץ, נחלי מים - עיינות ותהומות, יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון; ארץ-זית שמן, ודבש. ארץ, אשר לא במסכנות תאכל-בה לחם - לא-תחסר כול, בה; ארץ אשר אבניה ברזל, ומהרריה תחצוב נחושת. ואכלת, ושבעת - ובירכת את ה' א-להיך, על-הארץ הטובה אשר נתן-לך". (דברים ח', 7-10).

ארץ התנ"ך שלי היא ארץ בה האדם מברך את אלוקיו על הארץ הטובה שנתן לו. היא ארץ החשופה לעינו של אלוקים המשגיח עליה בתשומת לב מיוחדת ובהשגחה פרטית, שאנו - בעלי עיני הבשר - לא תמיד מצליחים להבחין בה. זוהי ארץ מיוחדת שבה יש קשר הדוק בין התנהגות האדם לבין היכולת שלו ליצור הרמוניה עם הטבע וליהנות מהטבע שאלוקים ברא בשבילו. "והארץ, אשר אתם עברים שמה לרשתה - ארץ הרים, ובקעת; למטר השמים, תשתה-מים. ארץ, אשר-ה' א-להיך דֹרש אתה: תמיד, עיני ה' א-להיך בה - מרשית השנה, ועד אחרית שנה". (דברים יא', 11-12).

השגחה אלוהית? קשת בים המלח (צילום: חיליק אזולאי)

אך מה שמייחד את הארץ שלי היא העובדה שהיא ארץ ארץ מודל - שמדגימה לאנושות כולה עד כמה היא מסוגלת להפוך את העולם כולו לגן עדן אם רק תרצה בכך באמת. "בהשגחת ה' על הארץ הזאת, מתרכזת השגחת ה' על כל ארצות האדם... לפיכך, ניתן לומר שפריחת ציון היא התנאי לפריחת כלל האנושות. כל טיפת גשת המרווה את הארץ יורדת מן השמים למען ציון; היא יורדת למען העתיד המוסרי של כלל האנושות שציון היא הערובה לו, והיא מרווה את הארץ – אפילו אין דור ההווה ראוי לברכת הגשם", כתב הרב שמשון רפאל הירש, בפירוש על התורה, דברים יא' 12.

בתלמוד הבבלי, במסכת עירובין, נכתב: "גן עדן, אמר ריש לקיש: אם בארץ ישראל הוא, בית שאן פתחו". (דף י"ט עמוד א'). ארץ התנ"ך שלי אם כן היא ארץ טובה; ארץ נחלי מים ומעיינות הבוקעים להם במרכז גן העדן שליד בית שאן. (שמואל חן הוא דובר התנועה הירוקה)

• איפה ארץ התנ"ך שלכם? ספרו בתגובות: