לצמוח בזכות המשבר

לא את כל החגים אני אוהבת באותה מידה 

פסח וראש השנה תמיד מצליחים להכניס אותי לחרדת המשפחתיות והסעודות הגדולות, לצורך להפגין את 'המשפחה המושלמת' שאין לי, לצורך להתמודד עם האחרות ועם הבדידות החלקית של החיים. חנוכה הוא חג שעטוף בימי חולין ובעבודה, חג ילדים חביב שהתבוננות לעמקו מציעה התמודדות עם האמביוולנטיות של מלחמות החשמונאים והשאיפה לעצמאות לאומית. פורים – מצחיק ומשמח אבל גם מעלה קונפליקטים של אלימות ומאבקים בין המינים ובין העמים.

נדמה לי שרק שבועות הוא עבורי חג נטול קונפליקטים. אני אוהבת אותו. מאוד אוהבת ורק אוהבת; חג קצר, ארוחה חלבית נעימה, לימוד התורה במסורת המתחדשת של 'תיקוני שבועות' הוא חגיגה של ממש, ומגילת רות היא שיא השיאים. מבחינתי מדובר בספר המרגש ביותר בתנ"ך, מגילת רות היא מגילת החסד, היא המגילה שמלמדת אותי שהטוב והנדיבות לא רק נעימים אלא גם משתלמים. בימים טובים מגילת רות היא מורת הדרך שלי.

יש בי אהבה והיא תנצח

החסד במגילת רות גלוי לעין ומפתיע בעצמותיו - כנגד כל ההגיון והסיכונים כורתות ביניהן שתי נשים ברית לחיים ולמוות ובעיקר לסבלות היומיום. נעמי היא אלמנה מבוגרת ואם שכולה שעזבה את ארצה לפני שנים רבות. רות, כלתה, צעירה יותר אך כבר אלמנה. רות המואבייה שייכת לאחד העמים השנואים ביותר על בני עמה של נעמי ואסור לה 'לבוא' בקהילתה של נעמי. שתי נשים בודדות ועניות החיות משני עבריו של קונפליקט לאומי, מחליטות לצאת למסע משותף. מסע נגד הסיכויים. מסע שהאהבה והחמלה הן הדלק היחיד שלו, מסע שסופו ילמד אותנו שהאבה והחמלה יכולות לנצח.

בראשית הדרך נראה שרות 'מחזיקה את הגב' של נעמי. היא דבקה בה, היא מסרבת ללכת ומצהירה הצהרות אהבה ונאמנות מוחלטות: 'עמך עמי' 'באשר תליני אלין', 'רק המוות יפריד בינינו'. נעמי שמרגישה את עצמה מרוקנת מכוחות החיים, מתחילה לצבור כוחות מהמסע המשותף ומהאהבה נטולת הסייגים של רות, ובהמשך הדרך הופכת נעמי לכוח המוביל והמנחה של רות. היא מכוונת אותה בעדינות לשדה של בעז, היא מלמדת אותה כיצד לרכוש את האמון והמחוייבות שלו, היא מלווה אותה בדרך למיטת הכלולות והיא, האשה המבוגרת המנוסה, מלמדת אותה גם מתי יש לנוח, לשבת ולתת לאחרים לעשות למענינו את העבודה (ג, יח): "ותאמר (נעמי לרות) שבי בתי עד אשר תדעין איך יפול דבר כי לא ישקוט האיש כי אם כילה הדבר היום".

מכאן ואילך מעבירות הנשים את תפקיד המוביל והמושיע לבעז, איש החיל, הצלע השלישית במערך החסד של מגילת רות, הגבר המבוגר והמצליח שמבין שתפקידו כרגע הוא להציע חסות, תמיכה כספית וסיכוי אחרון לילד, לשתי הנשים האמיצות שנקראו בדרכו והוא עושה את זה באבירות, הוא נכנס לתמונה כשהתערבותו נדרשת, והוא יוצא ממנה כשהוא מבין שתפקידו נגמר. ואכן המגילה מסתיימת בקביעה (ד, יז): "יולד בן לנעמי". בזכות החסד הופך בנם של רות ובעז להיות לבנן של רות ונעמי. נעמי המבוגרת מגדלת את נכדה כבן, רות (והשכנות) שותפות לחגיגת הנחישות והחמלה הנשית. ובעז, כמו בעז, נשמה גדולה – זז ממרכז הבמה ומאפשר להן לצמוח ולהיות לעצמן .

הקשר בין צמיחה ופריצת גבולות

לצד החסד, עטופה המגילה בסיפורים של פריצת גבולות. דוד, המלך המשיח, הוא צאצא של סיפורים פורצי גבולות הלכתיים וחברתיים. הוא צאצא של אשה מואבייה שאסור היה להביאה בקהל ה'. אם לא די בכך סיומה של המגילה מעיד על כך שראשיתה של שושלת דוד בפרץ, ולמי שלא זוכר (בבתי הספר מדלגים על הפרק הזה בתורה...)

בפרק לח בספר בראשית מסופר לנו כי פרץ וזרח הם בניה התאומים של תמר כלתו של יהודה. תמר נשאה לער, בנו הבכור של יהודה, וכיוון ער נפטר לפני שנולדו להם ילדים היא נתנה לבנו השני של יהודה, אונן. אונן שלא חשק לייבם את תמר ולהביא בן שישא את שמו ונחלתו של אחיו המת 'שיחת (זרעו) ארצה'. אונן הסרבן נענש על ידי אלהים ומת, אך יהודה שלא הבין את סיבת המוות, חשד כמובן שתמר היא אשה קטלנית שגרמה למות שני בניו ולכן לא רצה להשיאה לבנו האחרון, ל-שלה. תמר, שנדחתה על ידי יהודה בדרכי מרמה, התחפשה לזונה. יהודה בא אליה ועיבר אותה. תמר עשתה מעשה נועז של סיכון החיים על מנת להשיג את מבוקשה, המגיע לה בדין, את האמהות. הנועזות, היצירתיות והבחירה לסכן את הכל, זיכו את תמר בתאומים; זרח ופרץ. אם כן – מלך המשיח הוא צאצא של נשים אמיצות, נואשות ופורצות גבולות – תמר ש'גנבה' זרע מחותנה, ורות המואביה.

האם מבקשת המגילה ללמד אותנו כי יש קשר בין מעשים נועזים וכמעט נואשים של פריצת גבולות, לבין תהליכים של תשועה אישית וצמיחה? האם גם בחיים שלנו הבחירה ללכת בתלם היא בחירה סבירה שאין בצידה הבטחה גדולה, ואילו שבירת החוקים והמוסכמות, והנכונות להסתכן במעשים קיצוניים היא הדרך הטומנת בחובה את אפשרות הצמיחה?

להתאהב ברגעי המשבר

מקובל לומר שמשבר מוביל לצמיחה. מחנכים אותנו לחשוב כיצד לנצל מצבי משבר (פיטורים מהעבודה, גירושים, מוות ומשברים משפחתיים) על מנת ללמוד מהם, להתפתח ולצמוח. נדמה לי שבפרשנות חז"ל למגילת רות נמצאת הצעה רדיקלית יותר והיא לייצר משברים על מנת לצמוח. להבין שצמיחה חייבת לבוא מתוך שבירה של חוקי המשחק הקודמים, של דפוסי

ההתנהגות הקיימים. נדמה לי שזה מה שמציעה הפסקה הקצרה הבאה מתוך מדרש רות רבה (פרשה ב):

"ותלכנה בדרך לשוב אל ארץ יהודה' אמר רבי יוחנן עברו על שורת תורה והלכו ביום טוב"

במדרש שלפנינו בוחר רבי יוחנן לספר שרות ונעמי יצאו למסען ביום טוב (בשבועות?). על פי ההלכה התלמודית, המוכרת לרבי יוחנן, אסור ללכת יותר ממרחק של כקילומטר ביום טוב ובשבת ועל כן רות ונעמי לא היו אמורות לצאת למסען ביום טוב. ואכן, מדגיש רבי יוחנן, שהן 'עברו על שורת תורה'. מדוע אצה להן הדרך? מדוע היה עליהן לצאת למסע דווקא ביום טוב?

נדמה לי שהדרשן מבקש לטעון את הטענה הרדיקלית ולפיה לא די להשתמש במצבי משבר לצורך צמיחה, אלא שלעיתים יש לייצר מצבי משבר על מנת להגיע לצמיחה. האינטואציה של רות ונעמי הייתה שהיציאה לדרך חדשה, דרך הפורצת את גבולות העולם המוכר להן, חייבת להיות בשבירה של דפוסי חיים מוכרים נוספים (שאינם קשורים דווקא למסע החיים שלקחו על עצמן) רות ונעמי היו צריכות לספר לעצמן שהן יוצאות למסע חדש ונועז ועל מנת להבין זאת הן היו חייבות 'לעבור על שורת תורה'. הצעה קיצונית שעשויה לעורר דאגה בקרב כל אדם המעריך חוק וסדר, ויחד עם זאת, להבנתי, הצעה זו מעוררת למחשבה על הקשר בין צמיחה לשינוי קיצוני של דפוסי התנהגות קדומים.

ובבית המדרש של הטוקבקים

אני שמחה לבשר כי 'מיכל ירושלים' ו'בנצי' קבלו על עצמם לכתוב את הטור של פרשת 'שלח'. יש למה לצפות!

חג שמח. חג של חסד ותעוזה לפרוץ כמה גבולות

רוחמה