רצח בעיניים

דורון אנג'ל, מנהל השיווק במפעל הפיס, שימש בעבר כעזור פרלמנטרי. "הצבעה לרצח" הוא הרומן הראשון שלו. במרכז העלילה ניצב עורך דין המתמודד על מקום ריאלי בפריימריז במפלגתו, ומוצא את עצמו שקוע עמוק בפרשת שוד שהולכת ומסתבכת

"זיינו אותי עד העצם". כך תכננתי לפתוח ולהסביר לבלש שאל ביתו נסעתי עכשיו במלוא המהירות.

בז'רגון שלנו, "תקעו לי סכין חלודה בגב וסובבו אותה".

דהרתי על אשדוד-תל אביב, ובשנייה האחרונה שברתי ימינה. על השלט נכתב, "ראשון לציון – מערב".

הדלקתי את האור הפנימי במכונית וניסיתי לקרוא תוך כדי הנהיגה באחת אחר חצות הכביש כמעט ריק, כך שזה לא היה מאוד מסובך. ביד החזקתי מפה שהורדתי מהאינטרנט ובה הכתובת של הבלש שברגע זה לפחות נתפס בעיני כאיש היחיד בעולם שיכול להציל אותי.

בדרך אל הבלש (צילום: יוסי צבקר)

עברתי רמזור ראשון ופניתי ימינה בשני, הגעתי לכיכר, סובבתי אותה והמשכתי ישר. אם בבוקר, באור יום, כל השכונות החדשות נראות דומות, הרי שבלילה זו בכלל קטסטרופה. באמת, כל הכבוד לארכיטקטים. איזה דמיון, איזה כושר עיצוב ותכנון, אלפי בתים שיצאו מתוך אותו קו ייצור. אבל כרגע זה לא הנושא הבוער. כרגע אני חייב למצוא את הבלש הזה שמיקי, אחי, אמר לי שהוא מצוין, ולראות איך אני יוצא מהחרא שמישהו מארגן לי.

עוד פנייה ועוד סמטה והגעתי לרחוב החלמונית. "מאיפה הם מוצאים את השמות  הפלצניים האלה", מלמלתי לעצמי בשעה שהחניתי את הגולף השחורה שלי על המדרכה. בקפיצה אחת דילגתי מעל שלוש המדרגות שהובילו אל הכניסה לבניין ועברתי על רשימת השמות שעל האינטרקום. תום בן דוד, דירה 24. גר בדירת גג..

הוא כנראה יקרן מאוד, אני מקווה שהוא גם מוצלח מאוד דלת הכניסה נפתחה בדחיפה קלה. תודה לילדים הנפלאים והמחונכים שדאגו לדפוק את הדלת עם הסקייטבורד וכל הכבוד לוועד המסור שלא תיקן אותה. כפי שאפשר להבחין, יש לי איזו הערה מטופשת על כל דבר. רק עכשיו, כשאני רץ לפריימריס במפלגה, אני שומר לעצמי את הציניות ואומר בקול רק דברים חיוביים. פשוט בן אדם נחמד ורגיש. (כן, וגם ספונטני עם חוש הומור).

המעלית עצרה. יצאתי, הדלקתי אור וחיפשתי את דירתו של האדון הבלש. באחת לפנות בוקר כדאי ורצוי לא לטעות ולא לצלצל בדלת הלא נכונה. כמובן שלא היה שֵם על הדלת. למזלי, על שלוש הדלתות האחרות היה. בחרתי ברביעית, לקחתי נשימה עמוקה וצלצלתי.

נדמה לי שכל הבית שומע את הבזזזזז המנסר שנשמע מהפעמון..הרגשתי שהדם אוזל מפניי. הצלצול השני כבר היה קצר יותר. הדלת נפתחה ומילות הפתיחה שהכנתי נתקעו לי בגרון.

אוסף פרישבך הוא תערוכה נודדת, תרומתו של מיליונר יהודי מדרום אמריקה. בתערוכה פרטי יודאיקה נדירים ביותר, ביניהם פקסימילות של הגדות פסח, תלמודי תורה עתיקים, כתבי יד מהמאה השש-עשרה כתובים בכתיבה תמה. בצד כל פריט הוצגה מפה של "מסע נדודי הפריט", והמסעות הללו שיקפו בציוריות מרגשת את תולדות היהודים בכלל.

היו שם פריטים שנדדו ממזרח אירופה לסין, חזרו למרכז אירופה ומשם לדרום אמריקה. פריטים אחרים שמקורם בעיראק ובסוריה התגלגלו לבריטיש מוזיאון שבלונדון, וכך הלאה. גולת הכותרת של התערוכה היו רימונים וכתרים המיוחסים לתקופת רבי סעדיה גאון ורבי עמרם גאון.

על פי דרישת קרן פרישבך, המנהלת בשמו ומטעמו של המיליונר את הפעילות בישראל, הוצגה התערוכה תחילה בעיירות פיתוח ובערים קטנות מחוץ לתל אביב, ורק לאחר כחצי שנה של סיבוב בארץ היתה אמורה להגיע למוזיאון הארץ בתל אביב. זו הסיבה שמירב שלחה אותי לאותה עיירה נידחת, לפתיחה החגיגית, יחד עם צלם כמובן.

"מצביעים מחוץ לבועה התל אביבית, היסטוריה ויהדות - זה הרכב מנצח. שלושה קהלי מטרה במחיר של אחד," לא התאפקה. ליתר ביטחון צרפה לסיור גם את דוגמנית-העל התורנית, מעיין גרנות. "אם יודאיקה לא תהיה נושא מספיק סקסי כדי להכניס אותך לחדשות, מעיין והחזייה המפורסמת שלה יעשו את זה".

בקומוניקט לעיתונות צוטטתי: …"המסע הארוך והמפותל שעברו הפריטים המרגשים והיקרים שראינו כאן מעידים יותר מכול שהגענו הביתה. תם עידן הנדודים ועכשיו עלינו לבנות חברה חזקה, שוויונית ותומכת". הקומוניקט נכתב, כמקובל, לפני שנכנסתי לתערוכה וטוב שכך. אחרת היה נכתב משהו בסגנון, "אריק הראל המתמודד המוביל בפריימריס במפלגתו ביקר בתערוכת אוסף פרישבך ובהה במשך שעה ארוכה בחזה המחוטב להפליא של דוגמנית-העל מעיין גרנות".

השקט ביציעים היה מוחלט. הכדור מונח על הנקודה הלבנה. דקה קודם שרק השופט בנימיני לפנדל. פנדל בדקה האחרונה של המשחק. "הדרמות האלה נותנות את הטעם לכדורגל," זעק זוהיר בהלול, "עוטפות אותו בפלפל חריף ושום", המשיך זוהיר להתפייט.

שקט ביציעים? (צילום: אבי אוזניים)

"מי האמין שיש לקבוצה הסימפטית עוד סיכוי. אבל לא לחינם אומרים אצלנו שהכדור הוא עגול. כמה פעמים הזהרנו שכדורגל משחקים תשעים דקות, ובכל זאת המחזה הזה חוזר על עצמו פעם אחר פעם. הנה כי כן יש לקבוצה הקטנה הזאת, לסינדרלה הדרומית הזו, אפשרות להינצל מירידה בדקה התשעים. שער - והם נשארים בליגה, החמצה - ונגמר הסיפור".

רגע קצר של דממה נפל על האצטדיון. גם אוהדי מכבי לא שמחו בנפילת הקבוצה שהפתיעה בשנה שעברה את הליגה כולה. השופט חידש את המשחק ומיד שרק לסיומו. על הדשא נראו מחזות קורעי לב. שחקנים שוכבים על המשטח הירוק ממררים בבכי, אחרים הלכו ממקום למקום ללא כיוון מוגדר.

"מזרחי יא מניאק", צעק מישהו מהקהל, "ממתי אתה בועט פנדלים? למה לא נתת ליוסי לבעוט?"

"בוא נצא", פניתי לחיימון, "לפני שהעסק פה מתחמם ויוצא משליטה".

"הנה דודו, חבר אישי קרוב. אני רוצה שתכיר אותו. הסיפור שלו מדהים".

האיש, עליו הצביע חיימון ישב מוקף באנשים ולא נראה לי מרשים במיוחד.

"רק שנה עברה מאז שדודו קנה את הקבוצה, בעצם קיבל אותה בחינם תמורת התחייבות שלו לעירייה לכסות את החובות שלה. ההתחלה שלו היתה מדהימה. דודו קנה שני שחקני חיזוק מהונגריה, שוער וחלוץ, החזיר לקבוצה כמה שחקני נשמה ותיקים, שילב צעירים ממועדון הנוער של הקבוצה ומינה מאמן מבוגר, סמכותי, וקפדן. לא להאמין איך העסק עבד", המשיך חיימון, "מזל של מתחילים בפתיחת העונה, עם שני משחקים נגד קבוצות חלשות במיוחד - החדיר בקבוצה ביטחון עצמי והתלהבות בלתי רגילה. הקהל החם חזר למגרש והאצטדיון הפך לאימת הליגה. אתה לא מתאר לעצמך איזה קבוצות השאירו פה נקודות. משכורות נכנסו בזמן, גם הודות לכמות הכרטיסים הגדולה שנמכרה וגם, כנראה, בזכות עסקי הנדל"ן המשגשגים של דודו".

"איזה עסקים?" שאלתי.

"דודו עבד עם אביו בחברה קטנה לשיפוצים והיום הם בונים עשרות דירות כאן

בעיירה ובחמש ערים נוספות בסביבה".

"ואיך קרה המהפך המופלא הזה?" שאלתי, לא מצליח להסתיר נימה צינית.

"חוץ מעבודה קשה מאוד וכישרון היה להם גם קצת מזל. הם שיפצו שתי וילות קטנות לשני אחים. האחים, שהפסידו כסף רב בקזינו בתורכיה הפסיקו לשלם. על פי האגדה דודו ואביו הגישו להם הצעת פשרה שאי אפשר לסרב לה ובסופו של

דבר שתי הווילות עברו לבעלותם".

"נו?" שאלתי מסוקרן.

"איש לא הבין איך לפתע אושרו זכויות בנייה מורחבות. היו דיבורים, היו לחשושים אך דודו ואביו לא הגיבו.

אלכס היה מה שנקרא בעולם התחתון, חייל. כשנתיים קודם לכן הוא שוחרר מהצבא, חודש אחר שסיים טירונות. גם עבור יחידת משמר הגבול, האלימות שלו חרגה מכל נורמה. בכל סיור בו אלכס השתתף, היו מהומות. האַלה שלו לא נחה לרגע. בכל פעם כשאלכס יצא לבצע חיפוש או מעצרים, תמיד היו ידיים שבורות וגולגולות מנופצות. העובדה שאלכס התחזק לפני כל פעילות כזאת בעזרת בקבוק של וודקה הכפילה את עוצמת הטירוף.

כשאלכס שבר בסטירה לסת לילדה בת שבע, הבינו בגדוד שמדובר באדם מסוכן ביותר. למחרת הוא שוחרר. אלכס החל את חייו כאזרח בעבודות מזדמנות. חשמלאי, סבל, נהג. בתום חודש עבודה היו בכיסו אלף וחמש מאות שקל. לאחר שקנה קצת אוכל וסיגריות, הסכום הנותר לא הספיק אפילו לתשלום השכירות של חדר עלוב, ששכר מבעל בית דפוס.

החדר היה בעבר מחסן לחומרי הדפסה. ריח חריף עמד בחללו. הרצפה היתה מוכתמת בכתמי דיו ונראה כאילו מעולם לא נשטפה או טואטאה. מיטת ברזל חלודה עמדה בפינה. השירותים היו בצדו השני של בית הדפוס, אסלה וכיור רחצה. "אלף וחמש מאות שקל", הסביר בעל בית הדפוס את עקרונותיו הכלכליים, "לא שילמת, לא נשארת".

בתום החודש פנה אלכס ליעקב, בעל בית הדפוס וביקש דחייה של כמה ימים. "אני צריך להתחיל עבודת חשמל גדולה באיזו דירה כאן", אמר. "כסף טוב. מיד אחר כך אני משלם לך", הבטיח.

"אל תבלבל במוח", התחמם מיד יעקב, "כסף עכשיו, או שתיקח את עצמך ותעוף מכאן".

"אבל בעלבית", ניסה אלכס, "תן לי יום-יומיים, ואני מביא לך הכסף".

"אמרתי לך ביום הראשון," צרח יעקב מצמיד את פניו לפניו של אלכס, "לא שילמת, לא נשארת. אתם, כל הרוסים אותו דבר. רק לוודקה יש לכם כסף".

יעקב שגה. יש דברים שאסור להגיד לרוסי, לא חשוב כמה אתה מרוגז. בטח לא לרוסי רעב ועייף. אלכס שלח את יד הברזל שלו ותפס את יעקב בגרונו. הוא הניף אותו למעלה, גורם ליעקב לנופף בידיו וברגליו, נאבק להשיג טיפת אוויר. אלכס לא הרפה. יעקב היה כחול, עיניו יצאו מחוריהן. הוא חש שהעורק שלו עומד להתפוצץ בכל רגע. הכאב בראשו היה נורא.

אלכס שחרר לרגע את הלפיתה, מאִפשר ליעקב לשאוף מעט אוויר, ומיד חזר ולחץ.

"עכשיו אתה מקשיב טוב לאלכס", לחש. "אין שכר דירה עבור החור שאתה אומר לי זה חדר וחוץ מזה אנחנו גם קצת שותפים. כל חודש אתה נותן לי עשר אחוז מכסף שנכנס אצלך. עיקרון שלי." קולו של אלכס עלה לצעקה, "לא שילמת, אני שובר יד או רגל". אלכס הרפה לפתע מלחיצת הברזל שלו והניח ליעקב לצנוח על הרצפה מתפתל מכאבים, מקיא ומתקשה לנשום.

אלכס הבין שהוא יכול באמת להתפרנס מעבודת ידיים. הוא עבד במהירות. תוך שבועיים היו לו כמה עסקי חסות ובעיר נוספו כמה ידיים מגובסות. הבוס שמע ולא אהב. "יש איזה רוסי חדש. אולי אפשר להפעיל אותו נכון. יש לו פוטנציאל. הוא רק צריך לדעת שבוס יש רק אחד".

למחרת, כשאלכס נכנס למכונית והתניע, נשמע קול נפץ. כל הזגוגיות התנפצו עשן עלה מהמנוע. רוכב על אופנוע חבוש קסדה שחורה נעצר לידו ואמר, "זו אזהרה ראשונה מהבוס. בפעם הבאה אתה מת".

"שב", סימן לאלכס. "מכיר את הדוגמנית מעיין גרנות?" אלכס הנהן בראשו. תמונות הדוגמנית כיכבו על פני כל קירות המוסכים בארץ. "מה איתה?" שאל.

"היא חייבת הרבה כסף לבוס. הבוס לא אוהב את זה. בשבוע הבא היא תהיה בפתיחה של תערוכה אצלכם בעיר. היא לא יוצאת מהבית בלי שיש עליה תכשיטים בכמות מסחרית, מתנות מהמאהב הזקן והמיליונר שלה. תדאג שהיא תגיע לתחנת הדלק ביציאה מהעיר ושם תוריד ממנה את התכשיטים. אל תתבלבל", המשיך השמן, "הדוגמנית עצמה מחוץ לתחום בשבילך".

"מה אני מקבל?" שאל אלכס.

"עשירייה", ענה השמן. "צא".

מתוך "הצבעה לרצח", מאת דורון אנג'ל, עורך: אמנון ז'קונט, 355 עמ', הוצאת Content