אימת תוכניות הילדים

אור פחד מהחתול שמיל

את הכתבה הזו כותב שורות אלה לא יקרא, הוא אפילו לא ירפרף בה. האמת שהוא יעשה הכל רק בשביל לא להיקלע למצב בו הוא מסתכל שוב על פרצופו המכוער והמאיים של החתול שמיל.

לא זוכר איך זה קרה, אבל בפעם הראשונה שנתן דטנר הופיע בטלוויזיה עם התחפשות המגוחכת של מוטציית החתול - צעקתי, השתוללתי, צווחתי והרבצתי לקירות כאילו איבדתי את הדבר היקר לי בעולם. ילד בגן שבטוח שהוא ראה מול עיניו את השטן, מחכה שהוא יעשה את הצעד לקחת אותו לגיהנום.

ברגעים שבהם אמא לא הספיקה לכסות לי את העיניים והוא היה מופיע על המסך, היה לי נדמה כי הנורא מכל קרב. אני לא יודע מי החליט לחפש אדם מבוגר בתחפושת חתול, עם ידיים שעירות, רגליים שמנות, שיניים חדות ופרצוף מהשאול. עוד יותר תמוה שאותם אנשים חשבו שהמוטציה המגעילה הזו תהיה כיפית ומהנה עבור ילדים קטנים.

אני לא יודע מה היה עושה החתול שמיל בתוכניתו, מעולם לא צפיתי בה. פעם סיפרו לי שהוא היה שר, מה שלעתים נראה לי מפחיד עוד יותר. בבית הוריי, שכבו במקלט תקליטי ויניל ישנים. עד לא מזמן, הייתי יורד לשם לפעמים ומרפרף בהם, אולי אמצא משהו מצחיק ומעניין. ידעתי מתי מגיע בחבילה התקליט של שמיל, ובאותו רגע הייתי עוצם עיני ומושך במהירות עוד שלושה תקליטים מעליו, כדי שלא אתקל בפרצופו האכזר. בשנה שעברה משפחתי עזבה את הבית הישן. עכשיו, כבר אין סיכוי שבמקרה אתקל באותו חתול נוראי. (אור ברנע)

עמיחי פחד מבולבול הקבולבול

הטלוויזיה הלימודית של תחילת האייטיז סיפקה המון דמויות מעוררות בעתה, מכל מיני סוגים. בולבול הקבולבול השתייך לסוג המוטציוני: אותה אסכולה שייסדה את ציפי מור ב"רגע עם דודלי" כבן זכר בן 20 ומשהו, למרות שהוא הרי ציפי מור, ייסדה גם את הבולבול שנראה כילד מהשכונה שנשאר שבע כיתות בבית הספר.

היה זה ילד, זאת אומרת מבוגר, והוא היה מבולבל, ושמו עליו פעמון ופנס שפעלו על פי כוחות עלומים למדע האנושי. ולא רק שהוא עצמו היה מפחיד וכך גם הטכנולוגיה שהביא עמו, פחדתי מתאונות דרכים, פחדתי מכל דבר שקשור בו.

הייתי יוצא לשכונה וכל מבוגר היה נראה כילד בתחפושת. כל פנס תמים היה עלול לסנוור אותך, כל פעמון היה אמור לקדוח לך במוח. אבל גם במרחק שנים, לא נתקלתי בטכנולוגיה כה פלאית ומצמיתה כמו ב"בולבול הקבולבול". ימי התום של הילדות התרחשו במקומות אחרים. (עמיחי שלו)

איתי פחד מפיסטוק

"רגע עם דודלי", על אף היותה מהמשובחות שבתוכניות הילדים לדורותיהן, טמנה בחובה גם לא מעט רגעים קודרים ואפלים. כך למשל נצרב בזכרונם של הצופים הרכים מבטו האומלל של הפנטומימאי יורם בוקר, שלאחר שבנה את ביתו ורצה לאכול את העוף המונח על צלחתו, צץ ברנש זר באמצע המדבר, והציץ לו אל תוך הבית.

אבל היה זה פרק אחד במיוחד שגרם לי לסיוטים. זה שבו פיסטוק, גם ככה טיפוס מפוקפק, היה כלוא בתוך בית מינייטורי שהרהיטים בו פוזרו לכל עבר. שוב ושוב הוא נתקל בחפצים, מעד, התעצבן, עד שבשיא הסצינה הישיר מבט לדודלי, קימץ אגרופיו והתרה בקול מאיים: "אם אתפוס (פאוזה) את זה שסידר את החדר בצורה כזאת" - ומכאן כבר לא הקשבתי.

הפחד היה משתק, ונותר לי רק לתהות האם בסופו של דבר הצליח פיסטוק לאתר את העבריין ולדמיין מה עלה בגורלו. עד היום אני לא מקנא בו. (איתי קרני)

אור פחדה מהזנבנם ירוחם

"אני לא יכול, אני לא רוצה, תעזבו אותי", צועק ירוחם, הזנבנם הקטן שלא מצליח להיתלות עם הזנב על העצים. אבל לא, ההורים שלו לא מוותרים לו. גם כשהוא נופל על הראש פעם אחר פעם, במה שנראה כגורם בטוח לזעזוע מוח או נכות.

אפילו אימו שמודאגת מהנפילות לא מוותרת לו. בעיקר בגלל שאבא מבקש, כי מסורת זו מסורת ואיך ייראו את פניו בעבודה כשהבן שלו לא מסוגל לישון כשהוא תלוי הפוך. כן, זו הדינמיקה במשפחת הזנבנמים שהפציעה ב"רגע עם דודלי": שלטון פטריארכלי, אמא צייתנית, אחות שקרנית ואח קטן ומדוכא שבסך הכל רוצה שיניחו לו. 

הזעקות של הזנבנם הקטן רדפו אותי בלילות. חוסר היכולת של ההורים שלו לקבל אותו כשונה הטריד את מנוחתי, אבל יותר מכל היה זה הצעד הנואש בו נקט ירוחם.

הצורך שלו לספק את הוריו ולהיות כמו כולם, גרם לו למרוח על הזנב שלו שרף כדי שיידבק לענפים. אותו חומר דביק ומגעיל בהחלט עשה את העבודה, ירוחם יישר קו, אבל כבר אז ידעתי שמשהו בו מת, המרדנות הושתקה ובפעם הבאה שירצה להיות שונה הוא כבר יידע לבד מה לעשות: לתלות את עצמו מהעץ. (אור אלתרמן)

אילת פחדה מסנאפי הממותה

קיפי בן קיפוד היה אולי הכוכב הגדול ביותר של "רחוב סומסום" בישראל, אבל בגרסת המקור האמריקאית, "Sesame Street", (החוגגת בימים אלה 40 שנות מצוינות, וזכתה בשבוע שעבר לברכה מוקלטת מאחד מצופיה הנלהבים, ברק אובמה),

היה זה "ביג בירד", ציפור ענקית ממין זכר, שזכתה בעברית לשם "ציפורת".

לביג בירד דנן היה חבר ענק, מעין הכלאה בין פיל לממותה, בעל השם הבלתי אפשרי אלווישס סנאפלאפאגוס. מתברר כי "סנאפי", כפי שכינו אותו, השתייך לגזע פילים נדיר שמקורו באי ליד הוואי, והתגורר עם משפחתו במערה סמוכה לרחוב סומסום. למרות שבמבט לאחור מדובר בדמות צמרירית וחמודה, עם ריסים ארוכים כשל נערה, בגיל ארבע פחדתי ממנו פחד מוות, ובכל פעם שהתנהל בעצלתיים עם גופו העצום (נדרשו שני מפעילים לשנע אותו) לכיוון הסומסומיה, פשוט נמלטתי מהחדר. (אילת יגיל)

עמית פחד מתמרי הנגר

"על חוף כורכר, בצריף מוכר, שם גר תמרי הנגר". מוכר? ממש לא. אולי מנוכר. כי הצריף הרעוע של יוסי גרבר שנכנס לחיינו בסוף שנות ה-70 ונותר בהם עד לאמצע ה-80 היה חידה גדולה בעיניי, שאף התפתחה והפכה לסרט אימה של ממש.

מיהו אותו אדם ערירי החי בגפו, כשהוא מוקף חיות בעלות פרצופים מבעיתים? איך הגיעה החתולה הזדונית איזמרלדה אל אדן חלונו של אותו תמרי? ויותר מכל: האם הנגר ניסר בעצמו את החור בעליית הגג, ממנו הגיח בתחילת כל פרק הרשע במלוא אונו כשחיוך ליצני על פניו ואקורדיון בידיו? החידות המטרידות האלה העסיקו אותי גם דקות ארוכות אל תוך הפרקים, בזמן שאחי צפה בהם בשקיקה.

הזיכרון הגדול ביותר שלי מהסדרה ההיא, פרט לפתיח המאיים וכמה בובות שזחלו אל ביתו של תמרי, הוא ידי מונחת על פרצופי כאשר אני מציץ בין האצבעות, מנסה לראות האם הדמות המפחידה התורנית נעלמה מן המסך. זאת, בזמנים בהם לא פרצתי בבכי ואמי אחזה בי בידיה עם הגב אל המסך. אולי היה טוב יותר אם בכלל לא הייתי פוגש בחיי את איזמרלדה. (עמית קוטלר)

אריאנה פחדה מ"האסיר"

"איי אם נוט א נאמבר, איי אם א פרי מן!" צעק מספר שש, והבלון הלבן הגדול רדף אחריו במרחבי הכפר הפסטורלי שבו כולם מחייכים ולא אומרים כלום, ומפחידים, מפחידים נורא. 

זה מה שקרה ב"האסיר", סדרת הדרמה הבריטית ששודרה בארץ בערך כשניל ארמסטרונג דרך על הירח.

קשה מאוד היה להבין מה מתרחש בה בדיוק ומדוע: הרעיון הוא שפטריק מקגוהאן תכול העיניים (בישראל הן היו אפורות כי הכל שודר, כמובן, בשחור לבן) מתפטר ממשרתו כסוכן ביון. בתגובה, כוחות עלומים מסממים אותו ומובילים אותו לכפר חלומי מלא יצורים הזויים, אבל גם סכנות לרוב.

מי שישב מול "האסיר" לא יכול היה להסיר את עיניו לרגע. זה היה מפחיד ומצמית ומרגש ומצמרר, כי קודם לכן, בין סמי וסוסו ושרי רז, לא ראינו דברים כאלה. כמה מהצופים הילדים פגשו את הבלון הגדול ההוא גם בסיוטי הלילה שלהם, ואני מודה שהייתי ביניהם, אבל המשכתי לראות עד הסוף הלא לגמרי מובן.

בבריטניה ישודר השנה רימייק בן שישה פרקים, שממוקמת הפעם באי מדברי במקום בפסטורליה הירוקה של ווילס. אני מחכה לה בחיל ורעדה. (אריאנה מלמד)

קרן פחדה מבלוטו

היו אלה שעות אחר הצהריים המנומנמות בחיפה. סרטים מצוירים בטלוויזיה, פופאי המלח תופס את המרקע, בחור כעור למדי, מקריח, עם מקטרת טיפשית בפה וקעקוע ערסי של עוגן על היד.

לא ברור מה היה מקור משיכתי לגיבור העל הנ"ל שתקע לעצמו בגרון כמויות של תרד כדי לנצח את הרעים, אבל ההזדהות שלי במאבקו עם אויביו היתה מוחלטת.

זעקות פחד, לא פחות מכך, הימלטות היסטרית מהסלון ובכי נרעש היו חלק מתוצרי הלוואי של הגעתו של בלוטו (לימים שונה שמו ל"ברוטוס" כדי שלא נתבלבל עם הכלב החמוד של מיקי מאוס), הביריון המזוקן שחשק באוליב. משהו בהתנהגות הדורסנית בשילוב זרועות המחץ שלו, הטילו עלי אימה. הייתי בטוחה שאם ישנו רוע, כך הוא נראה.

לימים בגרתי, ובצפייה חוזרת תמימותה של גב' אוליב אויל כבר מוטלת בעיני בספק, לאור העובדה שפרק אחר פרק ניסתה להפעיל את קסמיה הנשיים כדי לחזק את מעמדה על חשבון הגברברים עמוסי הטסטוסטרון. ואני? נראה לי שהתגברתי על הטראומה הכפולה. בניגוד למסר החינוכי אני כבר לא ממש מחבבת את העלים הירוקים עתירי הברזל, וחייבת להודות שבאופן מוזר, יש לי פטיש לבחורים חסונים עם זיפים. (קרן נתנזון)

נתנאל פחד מהקליפ של פינק פלויד

נסו להיזכר לרגע בימים שלפני התמוטטות משטר האימים של ערוץ 1, הימים בהם אנשי רוממה ניצבו לבד בחזית הטלוויזיונית והכתיבו לנו מה לראות.

בין מעלליו של ילד סקנדיבי מעופף בשם נילס לבין חרדת הנטישה של ילד איטלקי בשם מרקו, נאלץ ערוץ 1 לסתום את החלל הטלוויזיוני בתכנים קצרים. אולי של חמש דקות, אולי פחות.

את הבעיה הזאת פתרו בערוץ הממלכתי עם מספר מצומצם, קומץ קטנטן ודל, של קליפים מוזיקליים. בין אותם הקליפים היה אחד שנחרת בזיכרון שלי יותר מכל. השיר הזה היה "Another Brick in the Wall" של פינק פלויד.

הקליפ הזה אמנם לא עומד בקריטריונים של "סדרה מפחידה מילדותנו", אבל בהתחשב בעובדה שערוץ 1 שידר את קמצוץ הקליפים שעמד לרשותו בכל רגע אפשרי, אפשר לומר שראיתי את חלום הבלהות של פינק פלויד יותר פעמים מכל הפרקים של "קרוב רחוק" גם יחד.

המורה הזועף עם השיניים העקומות היה מרתיע, וכמוהו גם התור הארוך של הילדים שנכנס לפס ייצור לונדוני אפרורי ויוצא כמו חבורה של זומבים. אך יותר מכל הפחידה אותי מטחנת הבשר. אותו תור של ילדים שמובל על ידי פס הייצור למכונת גריסה ויוצא ממנה כנקניקים של בשר טחון. מיותר לציין שהדימוי הזה כיכב בחלומות שלי למשך תקופה ארוכה, עד שתת-המודע שלי החליט להמיר אותו בבובה הזדונית צ'אקי. רק לחשוב על זה עדיין מעביר בי צמרמורת. (נתנאל שלומוביץ)

ואילו תוכניות ילדים הפחידו אתכם? טקבקו לנו!