חבל שניצחנו ב-67'?

נדמה כי בקרב חלק מאלה המנסים לכוון את דעת הקהל בישראל לצרכיהם, קיימת הסכמה על כך שישראל, ולעולם רק היא, האשמה היחידה בכך שהמזה"ת אינו אי של שקט ושלווה. על פי הלך רוח זה, אם רק הייתה ישראל מוותרת קצת על שטחים ומקשיבה מעט לשכניה וגם קצת פחות מגיבה באלימות כלפי האלימות המופנית כלפיה, אזי הייתה עולה על דרך המלך אל השלום המיוחל.

כך, יוצריה של סדרת הטלוויזיה על מלחמת ששת הימים המוקרנת בימים אלה בערוץ 1 מצטערים צער רב על נצחונו של צה"ל. גיבור הסדרה הוא ראש ממשלת ישראל לוי אשכול, שעל פי מה שנאמר בה היה "האיש שנאבק בכל כוחו כדי למנוע מלחמה ונכשל בעצירת הנצים". מול דמותו הטראגית, מוצג מטכ"ל צה"ל כחבורת מחרחרי מלחמה, שהתאגדה בסיועו של משה דיין כדי לכפות על הממשלה מלחמה.

במקרה זה נסמכת מלאכת ההפקה על הבורות ההיסטורית השוררת בקרב הצופים, מה שמאפשר למפיקים להעלים עובדות הסותרות את השקפתם הפרטית על הגורמים למלחמה ועל דרך ניהולה. כבר במילות הפתיחה של הפרק הראשון מודיע קולו רווי הפאתוס של ירון לונדון כי אותה המלחמה סיבכה את ישראל ב-"40 שנים של כיבוש ואלימות" ותו לא.

ההישג הצבאי המזהיר, ההכרה הגוברת בקרב הצד השני בדבר אי יכולתו להביס צבאית את ישראל וההכרה הבינלאומית שלה זכתה ישראל בעקבות המלחמה - כל אלה לא מוזכרים. מה שנותר הוא רק "הכיבוש", ומכאן המסקנה המתבקשת שאלמלא המלחמה ב-1967 ותוצאתה, ה"כיבוש", אזי מצבנו היום היה שונה בתכלית. מכאן נותר רק להוכיח לצופה כי המלחמה הייתה עניין מיותר שניתן היה למנוע אותו אלא שכאמור ראש הממשלה נשבר מול לחצי קציניו וכל השאר הוא כבר היסטוריה.

אך עובדה פשוטה היא, שבסוף מאי 1967 עמדה ישראל מול איום קיומי, לא פחות. כל חוקרי התקופה משוכנעים כי הצירוף של ריכוזי צבא גדולים בצמוד לגבול, יחד עם ההצהרות החד משמעיות מצד מנהיגי מצרים, ירדן וסוריה בדבר כוונתם להשמיד את ישראל, בתוספת ההסגר הימי שהוטל על נמל אילת וגיחות הצילום מעל הכור בדימונה היו עילה ברורה וחד-משמעית לתקוף על מנת להסיר את האיום.

לאלה נוסף האמברגו מצד צרפת, ספקית הנשק העיקרית של ישראל, והתעלמותה של ארה"ב מבקשותיה של ישראל לתרום לפתרון במאמץ דיפלומטי בינלאומי נחוש יותר. מי שנזקק לתימוכין משפטיים להצדקת המלחמה היזומה, ימצא כי גם המשפט הבינלאומי קובע שצירוף שכזה משמעו הכרזת מלחמה, גם אם פעולות הלחימה טרם התבצעו בפועל.

שבירתו של אשכול מול לחצי המטכ"ל היא הצגה שטחית ומעוותת, שנועדה לשרת אג'נדה מסויימת מאוד, גם בהקשר לימינו אלה. אשכול הבין היטב את לחצי הצבא ואת מניעיו המקצועיים, שהכתיבו התקפה מוקדם ככל הניתן, אבל הוא כפה על מפקדיו, ובצדק, עוד ועוד זמן המתנה לשם מציאת פתרון פוליטי כלשהו.

לאיים על התפיסה המקובלת

בישיבה משותפת של ועדת חוץ וביטחון עם המטכ"ל, ב-26 במאי, דנו באפשרויות העומדות בפני ישראל. לדברי אשכול: "פחות מכל הרמטכ"ל ואני איננו רוצים להטיל אימה. אבל אני אומר - פה יכול להיות חשוב ההבדל של שעה. כל שעה יכולה להיות במצבנו חשובה ואולי מכרעת".

בישיבה שהתקיימה במטכ"ל לאחר "נאום הגימגום", השיב אשכול בדברים נרגזים ותקיפים לטענות המטכ"ל ואמר לקציניו: "אנחנו חייבים בנשימה ארוכה". משמע - ראש הממשלה ראה עיין בעין עם המטכ"ל את הבעיה גם דרך משקפי היכולת הצבאית להסיר את האיום אם לא תצלח הדרך הדיפלומטית.

ראש הממשלה הבין היטב את לחצי הצבא אך לחלוטין לא נכנע להם. רק כשהבין שאין בידי ישראל עוד כלים דיפלומטיים לשם הסרת האיום, הוא העביר את הפתרון לתחום הצבאי. דווקא שר החוץ אבא אבן, מי שהיה ידוע בנטיותיו היוניות, היה הראשון להבין כי הגיעה העת להעביר את ההגה מידי הדיפלומטים לאנשי הצבא. ב-1 ביוני 1967, ארבעה ימים לפני פרוץ האש, הודיע אבן לממשלה שהוא שוכנע סופית בכך שהמאמצים הדיפלומטיים מוצו עד תום ולכן הגיעה העת למהלכים צבאיים.

בעמדה דומה נקט גם השר זלמן ארן ממפא"י, שגם הוא היה "יונה צחורה" שהבינה כי עונת הדיפלומטיה צריכה לפנות את מקומה לעונת הלחימה.

אך יש מי שיודעים, שכמו עוד עובדות חיוניות רבות אחרות, אם עובדה זו תובא לידיעת הצופים, יהיה בה כדי לאיים על תפישת "הצבא הרס והורס לנו את השלום" שאליה הם מכוונים. התוצאות ניכרות היטב בהצגת הדברים על המסך.

את התוצאות של מטכ"ל שאיננו חושב ופועל כפי שחשב ופעל מטכ"ל בשנת 1967 חוותה מדינת ישראל ביולי 2006. נראה איפוא שמטכ"ל מבולבל, הנוקט בשפת פקודות הזוייה, שנמנע מלהתכונן כראוי למלחמה ושאינו מסוגל להגן על צפון המדינה מפני איום פשוט של משגרי רקטות, הוא זה המועדף על מובילי דעת הקהל.

הסיבה לכך ברורה - מטכ"ל רופס וצבא כושל מביאים לקביעה ש"אין פתרון צבאי", מה שמשרת את תפישת העולם הזו. חבל רק שבסדרה בערוץ 1, כל זה מתקיים במימון משלמי המיסים.

אל"מ (מיל') יהודה וגמן, מדריך מומחה בתורות צבאיות ובהיסטוריה של צה"ל.