גם לספרים מגיעה מסיבה
למרות שמבצעים יש כל השנה, ולמרות שאין כמעט ספרים ישנים או הוצאות קטנות, שירי לב-ארי טוענת שעדיין צריך את שבוע הספר, אפילו רק בשביל החגיגה
אז קודם כל – למה לא צריך את שבוע הספר? מן הבחינה הצרכנית גרידא, הסיבה פשוטה: יש הנחות ומבצעים על ספרים ברשתות הגדולות כל השנה, מחירו הממוצע של הספר ירד פלאים, המבצעים ברשתות משתלמים, וההנחות של ירידי שבוע הספר מחווירות לעומתם.
שבוע הספר. תרבות בלתי קניונית
קחו לדוגמא את ה"חרם" של כמה מהוצאות הספרים על המבצע של צומת ספרים לשבוע הספר; הוצאות גדולות כמו "עם עובד", "כתר", "ידיעות", "מטר" ועוד הכריזו שלא ישתתפו במבצע (ספר ראשון במחיר מלא, ושני ספרים נוספים ב-10 שקלים).
ראשית, נראה את המו"לים האלה לא נשברים. גם בפעמים קודמות הם זעקו זעקות שבר, ולבסוף רובם זחלו אל המדפים של צומת. שנית, אין פה שום מלחמה אידיאולוגית: אם צומת היתה מציעה להם תנאים טובים למבצע, הם כנראה היו מצטרפים. כי למכור ספר שני בשקל או בחינם הם כבר עושים במילא. פשוט שני ספרים ב-10 שקלים זה כבר פחות משתלם.
אבל לפי מה שהוצאות הספרים מדווחות בשנים האחרונות, המכירות בדוכנים הצטמצמו לעומת המכירות בחנויות, וירידי שבוע הספר בפריפריה נחלשו – הקהל שם מצביע ברגליים והולך לקנות בחנויות.
סוג של קרנבל
אז למה לא צריך את שבוע הספר? גם בגלל ההפנינג המסחרי שכבר הפך אותו לסוג של קרנבל; בשנה שעברה קרה דווקא דבר נפלא: היריד התל אביבי חזר לכיכר רבין, אחרי שמונה שנות גלות בפארק הירקון. הרבה תל אביבים שמחו, אבל בכניסה ליריד האוזניים נחרדו לפתע מרעשי הלוואי שהפיקו במות מסחריות של חברות כמו "עלית", "תלמה", "ניקול" ושאר נותני חסות. כמה חבל שהתאחדות המו"לים ועיריית תל אביב כבר לא יכולות להפיק בעצמן את האירועים הנלווים ליריד, וצריכות את עזרתם של גופים מסחריים.
למה לא צריך את שבוע הספר? פעם עוד טענתי בתום לב ששבוע הספר הוא ה-הזדמנות השנתית לפגוש את ה"בק-ליסט" של ההוצאות – כל הספרים שיצאו לאור עד כה, כולל אלו שיצאו לפני יותר משנתיים ומעלה. הרי החיים הספרותיים בארץ לא התחילו עם "נער החידות ממומביי".
אבל גם מהחלום הזה התפכחתי; בשנה שעברה עברתי בין דוכני היריד בכיכר רבין, והבנתי שההוצאות הגדולות מציגות ומקדמות בעיקר את הספרים החדשים והמבוקשים שלהן - אלה שממילא אפשר להשיג בחנויות הרשת. שוב ה"בק-ליסט" נדחק לשוליים.
אבל בכל זאת, שבוע הספר הוא חגיגה שמעמידה במרכזה את הספר; אז למה למרות הכל צריך אותו? כי צריך, נקודה. ולא מסיבות רומנטיות. שבוע הספר היום הוא כבר מזמן לא מה שהיה בימים שבהם יהונתן גפן היה מתאהב בבחורות ממושקפות מעל דוכן הספרים, בכיכר שעוד נקראה פעם כיכר מלכי ישראל.
הקהל מצביע ברגליים לעבר החנויות (צילום: מישל דור)
"זה קרה ביום השני של שבוע הספר העברי בכיכר מלכי ישראל", הוא כתב בשירו הידוע "אהבת שבוע הספר". "את זוכרת אותי הגברת עם הניילון הכחול? / את עמדת לך שם בין הזז לטולסטוי מחפשת ספר,/ ואני ממול, בעם עובד, נשען על ברנר".
מקרמזוב עד קרין גורן
שבוע הספר הוא החלטה תרבותית, שלמרבה השמחה ממשיכה להתקבל מדי שנה, כל פעם מחדש. שבוע הספר הוא חג הספר. הירידים – עם הדוכנים והמוכרים והספרים והסופרים שחותמים והכרוזים שמודיעים, בערים הגדולות וביישובים הקטנים – מעודדים איזו תרבות עירונית פשוטה ובלתי אמצעית, תרבות בלתי-קניונית, של מגע עם הרחוב החי, עם בני אדם, עם טעמים, עם התחביב הבסיסי כל כך שבזכותו חברה ממשיכה להתקיים – קריאת ספרים. מהאחים קרמזוב ועד המתוקים של קרין גורן.
האירוע הזה פתוח לקהל הרחב, לאו דווקא לאותו גרעין קבוע שמבקר ממילא בחנויות הספרים – כמה הם? 200 אלף איש? כאן החגיגה היא של כולם. יש בשבוע הספר איזו דמוקרטיזציה בריאה של עולם הספרים – לא במובן של חנופה לקהל, אלא במובן של פתיחות, גיוון, עושר.
הפלורליזם של שבוע הספר מאפשר חשיפה לספרים של הוצאות קטנות, עצמאיות, אלטרנטיוויות, שלפעמים נאבקות ממש כדי להעמיד דוכנים בירידים (זה עסק יקר למדי, כמה אלפי שקלים לדוכן אחד). אבל כל אלה שנדחו על הסף בחנויות יכולים להציג את היבול השנתי שלהם ביריד. ויש שם שלל ספרים של מוסד ביאליק, יד בן-צבי, מאגנס, הוצאת קשב לשירה. כל אלה שבאמת לא תמצאו אותם כמעט ברשתות.
חוץ מזה שקניית ספרים בדוכני שבוע הספר מחזקת את המו"לים, כשקונים מהם ישירות ולא משלמים דמי תיווך לחנויות. אנא קוראים יקרים, דלגו מעל ראשן של הרשתות. אנא, אוהדי הבק-ליסט, לכו חפשו את שאהבה נפשכם. סננו את הרעש ואת המובן מאליו, שלו את הפנינים. היו ממוקדי מטרה: גילוי וחשיפה של הטעם האישי שלכם. תורו אחרי מה שמעורר בהם השראה. במדינה קשת יום כמו ישראל, צריך להודות על כל סיבה למסיבה, בטח אם היא מבוססת על המילה הכתובה.
לכל הדעות, השאלונים והכותרים החדשים של שבוע הספר לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
