1. העיקר לא לפחד כלל. אל תאמין למה שאתה קורא במוספי הספרות. עדיין "אין מספיק" או "יותר מדי" או "כבר נמאס" לשמוע ולקרא על סופרים דתיים. שלא לומר סופרות. רוצה לכתוב? כתוב. לכולם יש מקום, כולם יכולים להצליח, הפחדים, אם בכלל יש ממה לפחד, הם פחדים טבעיים של חשיפת האמת שלך לעולם, חשיפת עצמך. אם מזה אתה פוחד, אל תכתוב.
2. אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. בכתיבת ספרים (כמו בסוגי אמנות אחרים) חשיבות משמעותית לצורה ולתוכן. בצורה אני לא מתכוונת לצבעוניות העטיפה או לצורת האות. צורה היא הסגנון הספרותי. והכלל הנ"ל תופס. גם אם אתה יודע לסגנן משפטים יפה, גם אם יש בתוכך עולם דימויים שוצף וקוצף, מטפורות לרוב או חרוזים שנונים, אם אין לך מה להגיד אל תגיד כלום. גם בספרים, לא רק בקנקנים, התוכן הרבה יותר חשוב מהצורה.
3. אם אין אני לי מי לי. אל תנסה לכתוב כמו ההוא או כמו ההיא. אל תנסה לייצר רב מכר, אל תנסה למצוא חן. הסיפור והאמירה צריכים לבוא מתוכך, ומתוך כך תיגזר גם צורת הספר (הסגנון). כשזה בא מבפנים זה באמת מייצר משהו חדש, מעניין. ואז, אפילו ביקורת או אי הצלחה במכירות, לא יכולים לקלקל לך את היצירה.
4. דע לפני מי אתה עומד. אה, לא לפני מלך מלכי המלכים. בעיקר לפני המשפחה, השכנים, הקהילה, החברים, הילדים, בית הכנסת של חמותך, הישיבה התיכונית של האחיין. אלה האנשים שיגיבו חזק ומהר. מצד שני, דע לפני מי אתה עומד... בפני עצמך. ממילא יגידו משהו. ממילא לא כולם יאהבו מה שתכתוב. ממילא יהיו שיכעסו, ייעלבו, ייבהלו, יובכו. ותמיד יהיו כאלה שיאהבו, שיתמכו, שיפרגנו, שישמחו, שיעודדו. תמיד.
5. והרשות נתונה. למרות שאתה בן המגזר הנבחר, אין עליך חובת יחסי הציבור. אין עליך אפילו חובה לכתוב ספר "מגזרי". הנביעה הפנימית שלך לא רואה כיפות ממטר? סחטיין עליך.
6. הרחמן הוא יפרנסנו בכבוד. או המו"ל. כבר כתבת,
טרחת, השקעת, הזעת, יצא ספר שאתה שמח וגאה בו. עכשיו אל תתבייש לחפש את המו"ל הטוב ביותר והמתאים למטרותיך. המו"ל בעצמו לא חייב להיות חובש כיפה דווקא (למרות הנטייה של בני המגזר לרוץ קודם כל אליו). חפש את זה שמכבד את הבריות ומקרבן לתמלוגים המגיעים לו.
7. וכשאני לעצמי מה אני. עכשיו זמן היחסי ציבור. ישאלו אותך על זה שאתה דתי ולמה דתיים כותבים כל כך הרבה בזמן האחרון, ובמיוחד מתנחלים, ובמיוחד נשים. אל תתנגד לזה, לך עם זה. כן, אתה דתי (או היית), כן אתה מתנחל (או היית), כן, יש משהו שם, במקום הזה שממנו באת שמניע את היצירה ודוחף אותה עכשיו קדימה. איזה כיף לנו.
8. יגעת ומצאת תאמין. שב לכתוב את הספר הבא.
9. יגעת ולא מצאת אל תאמין. כתבת ספר מעולה, אבל זה לא מספיק. מעבר לגורמים המקצועיים, גם אתה צריך לעסוק בפרסום הנס. אין ברירה אחרת. למו"ל יש עוד עשרות ספרים וסופרים על הראש. לך יש רק את עצמך.
10. אשרי אדם מפחד תמיד. אני יודעת שזה נשמע תרתיי דסתריי לסעיף מס' 1. אבל זה לא.
בהצלחה!
