"אם אני לא אתן לה, מי ייתן לה?"

במשפט אחד פשוט מסכמת מרים, אם אומנת, את העולם המורכב והעמוק של האומנה: נערה אחת בודדה שאף פעם לא שאלו אותה איך היה בבי"ס וזוג הורים אומנים שמחליטים לשנות לה את החיים

החלק הטוב בחייה של מירי מתחיל כששכנה מדווחת לשירותי הרווחה על נערה בת 14 המתגוררת לבד בדירה. אבא שלה נסע לחו"ל והשאיר אותה מאחור. בבית אמה היא סבלה מהתעללות פיזית ומילולית. לא נשאר אף אחד שידאג לה.

אף אחד חוץ מעובדות סוציאליות ופקידות סעד, שמנסות להחליט מה יעלה בגורלה. "אני זוכרת שהיא שאלה אותי: 'אם הייתה פה פיה, מה היית מבקשת ממנה?" מספרת מירי פרנק על המפגש הראשון שלה בגיל 14 עם אורית להב, מנחת אומנה במכון סאמיט. "אמרתי לה 'אני לא יודעת מה אני רוצה. אף פעם לא שאלו אותי שאלה כזו'".

"כבר לא היה אכפת לי מכלום"

החזות הנעימה של מירי בת ה-20 הנראית כמו פיה בעצמה, מסתירה סיפור חיים לא פשוט. אמה חלתה בדיכאון לאחר לידה ואושפזה בבית חולים פסיכיאטרי כשמירי הייתה בת חמש וחצי. אביה התקשה להסתדר עם הטיפול באם החולה ובחמישה ילדים. מירי וארבעת אחיה הוצאו מהבית והילדים פוזרו במשפחות אומנה שונות.

לאחר זמן מה, עם השיפור במצב האם, הוחזרו הילדים הביתה בהדרגה, אך עם התדרדרות נוספת במצבה, הוצאו שוב. כך לסירוגין מספר פעמים. לימים התברר כי גם אביה של מירי חולה במאניה דיפרסיה. עם גירושיהם של ההורים לאחר מספר שנים, נותרה מירי בבית אמה והיחסים ביניהן החלו להתדרדר. מירי חוותה אלימות מילולית ופיזית ולאחר מעבר בין בתי חברות החליטה לעבור ולהתגורר עם אביה.

לאחר מספר חודשים נסע האב לחו"ל ומירי נותרה לבדה בדירה שכורה כששעון החול מתקתק. שכנה דיווחה לרווחה על נערה המתגוררת לבדה. "ידעתי שאני הולכת לחיות לבד כל החיים שלי וכבר לא היה אכפת לי כלום", נזכרת מירי באותה תקופה קשה. מנהלת בית הספר בו מירי למדה, שכנעה אותה בכל זאת להיפגש עם להב ומנקודה זו קיבל סיפור חייה של מירי תפנית חיובית.

"פגשתי אותה במצב מאוד קשה", מספרת להב. "וברגע שהושטתי לה יד, היא ממש נאחזה בה".

"פתאום מישהו הקשיב לי", מספרת מירי. "היא אמרה 'אני לא רוצה למצוא לך משפחה סתם. אני רוצה למצוא משפחה שיהיה לך טוב שם'. היא בן אדם. הלוואי שאצליח להיות חצי ממה שהיא. היא האמינה בי. היא אדם מאוד מיוחד ועשתה הרבה מעבר לתפקיד שלה".

"מה כל כך קשה?"

לבסוף, בעקבות המלצה של חברה, הגיעה מירי אל פיני ומרים לבנברג, משפחה דתית שילדיה בגרו.

"בהתחלה היה לי מאוד קשה", נזכרת מירי. "בפעם הראשונה, חזרתי הביתה מהלימודים ומרים האם האומנת שאלה 'איך היה?' לא ידעתי מה לענות. אף פעם לא שאלו אותי. לא ידעתי מה מספרים, מה לא מספרים".

"באותה תקופה הייתי מקבלת ממירי הודעות בטלפון: 'זהו, עד סוף היום אני לא כאן' ו'הלכתי מכאן עד הערב'", נזכרת אורית להב בחיוך ומירי מחזירה לה אחד משלה.

"אמרתי לה שמהבית הזה היא לא הולכת לשום מקום", מספרת מרים, האם האומנת. "אמרתי לה 'לאן שלא תגיעי, אני אגיע אחריך ואחזיר אותך לכאן'. זה היה פרוייקט, אבל כיום כשאני מסתכלת על מירי זה גורם לי הרבה נחת.

"כל אחד אומר 'כל הכבוד. אני לא יודעת אם אני הייתי יכולה לעשות את זה'. מה כל כך קשה? לילדים שלך את יכולה לעשות ולמישהו אחר לא? אם אני לא אתן לה, מי ייתן לה?"

לאחר תקופת הסתגלות לא קלה, מירי הבינה שסוף סוף מצאה את ביתה. "הם אפשרו לי לראשונה להיות נערה", היא מספרת. "זה הבית שלי ואין לי מקום אחר. אני חושבת שבזכות זה שטוב לי כאן, אני יכולה עכשיו לעזור להורים הביולוגיים שלי. אני כבר לא כועסת. הבנתי שהם לא אשמים. אני יודעת שיש משפחה שתומכת בי וזה מאפשר לי לתמוך במשפחה הביולוגית שלי".

למרות שמבחינה חוקית האומנה תמה בגיל 18, מירי מתגוררת בבית משפחתה האומנת, מתאמנת זה שלוש שנים בטקוונדו (אומנות לחימה), עובדת ומממנת את לימודיה בעבודה סוציאלית. "זה הבית שלי. זו המשפחה שלי. כשאני אומרת 'אמא שלי' לחברות הן יודעות שאני מתכוונת לבית הזה".

החלום של מירי הוא לעבוד עם משפחות אומנה. בינתיים היא חוששת שתמיד תראה רק את טובת הילד. מירי הצליחה להיחלץ ממעגל האומללות בזכות הבית החם שניתן לה. ישנם ילדים שעדיין נמצאים בסיכון ומחכים למשפחה שתיקח אותם לביתה ותיתן להם עתיד חדש.