איזה עם ואיזה ספר

אנחנו עם הספר

אמת, נתנו לעולם ספר אחד לפני אלפיים שנה בערך, והוא ספר אדיר ורב המכר הגדול ביותר של כל הזמנים. אבל הוא אחד ויחיד. בכל אופן, כשמשתמשים באימרה הזאת "אנחנו עם הספר" כדי לומר שישראלים קוראים יותר מבני עמים אחרים - זורים לנו חול מתוק בעיינים.

שבוע הספר, שבוע של חול מתוק בעיניים (צילומים: עופר עמרם)

במחקרים השוואתיים בין קוראים צעירים ב-35 מדינות, ישראל ניצבת בגאון אחרי שוודיה, צ'כוסלובקיה, ארה"ב, גרמניה, סינגפור, לטביה ועוד המון מדינות שלא העניקו לעולם את התנ"ך. בקרב קוראים מבוגרים, האירים והיפנים מקדימים אותנו מזה שנים רבות. ובאשר לספר האחד והמיוחד: כמה מן האנשים המתהדרים בהשתייכותם לעם הספר באמת פתחו את אותו בשנה האחרונה?

מאוד יקר להפיק ספרים בישראל

לפני עידן הגלובליזציה והדיגיטיזציה, ייתכן שהקביעה הזאת היתה נכונה, כי הרי מדובר באוכלוסיה זעירה ובמהדורות מצומצמות, והסדר יקר והנייר יקר ופועלי הדפוס מזיעים ועובדים קשה: היום יכול מו"ל לשגר קובץ דיגיטלי לסין או לצ'כוסלובקיה, ולקבל עד מהרה בנמל חיפה ספר ילדים טיפוסי – 32 עמודי צבע, נייר כרום משובח, כריכה קשה מבהיקה והכל בפחות משני דולר לעותק, גם במהדורות קטנות. אחר כך, בחנויות, הספר יימכר תחילה במחירים משונים כמו 68 שקלים. בספרים למבוגרים המצב די דומה.

חייבים לבקר בדוכנים (ולקנות) כי זה מאוד עוזר לסופרים מבחינה כלכלית

ובכן, ההיפך הוא הנכון; בהסדר שבו סופרים מרוויחים הכי פחות מכל הגורמים המעורבים ביצירת ספר ובשיווקו, מקובל שסופר מקבל אחוזים מסוימים ממחיר המכירה בפועל.

מישהו מהילדים אמר "וואו, איזה ספר קולי"?

כלומר, כל ההנחות מתבטאות גם בהפחתת תמלוגים בהתאם: כך שאם ההנחה מגיעה ל-50%, כדי להגיע לרמת התמלוגים המזערית הנהוגה בדרך כלל ייאלץ הסופר לייחל למכירות כפולות של פרי עטו, ולמעט רבי המכר המובילים בעונת שבוע הספר, שחלקם בכלל מתורגמים ולא מיטיבים עם איש מסופרינו, זה לא יקרה.

מדובר באירוע תרבותי הכולל מפגשים עם סופרים

מדובר בתרבות שפשוט מקשטת את השיווק; מה לעשות שסופר ישראלי הוא עדיין בעל מלאכה מקופח מאוד ביכולתו להשתכר באופן הוגן ממכירות ספריו, ומה לעשות שמס ההכנסה עדיין אינו מאפשר לו לפרוש את רווחיו על פני שנות היגיעה שבהן כתב.

אם במקרה יוצא לסופר להגיע לרמת מכירות סבירה, שמשאירה לו כמה אגורות בכיס - פקיד השומה ייקח ממנו חצי ולא יתחשב בכך שיצירת הספר נמשכה חמש שנים וחיי המדף הם בערך חמישה חודשים.

אם לא תקנו - לא תאפשרו למו"לים לקדם יצירה ישראלית נסיונית ומהפכנית

פעם, כשהייתי מבקרת ספרים טירונית, רציתי מאוד להאמין באמירה הזאת, אבל במבט-על קצת ציני אחרי עשרים שנה, אני יכולה לומר בוודאות שההיפך הוא הנכון; רצונן ויכולתן האינטלקטואלית של הוצאות ספרים להסתכן בפרסום הנועז והאחר, השונה והייחודי, הולכת ופוחתת עם הזמן, ומתועלת לכיוון של הוצאות ספרים זעירות ואידיאליסטיות, שאמנם גאות מאוד בתוצרים שלהן, אבל אינן יכולות לחולל שינוי משמעותי ברוחות ובכוחות השוק.

המאבק בין רשתות החנויות למו"לים טוב לצרכנים

המאבק אולי טוב לכיס הפרטי, אבל ספר הוא לא רק עוד מוצר צריכה, אלא גם עולם תוכן, וכמו שהמאבק בין הערוצים המסחריים בטלוויזיה רידד ושיטח את התכנים המשודרים, כך גם כאן. אם תביטו בהיצע של הספרים שנמכרים במחירי התאבדות, תבינו מיד שאלה המקבילים האינטלקטואליים של "הישרדות" ו"המרוץ למליון".

הידד, ילדים קוראים יותר!

הרשו לי לפקפק בנתון; ייתכן מאוד שיש עלייה במספר הספרים שהורים קונים לילדים, וייתכן כי פשוט יש

בישראל יותר ילדים ולפיכך נמכרים יותר ספרים המיועדים להם בהשוואה לשנים עברו. מתי בפעם האחרונה שמעתם את הילד אומר "וואו, איזה ספר קולי" כשלא מדובר בהארי פוטר 7, "צמרמורת" או "ספר השיאים של גינס"?

אצלנו קוראים ספרות רצינית יותר מאשר במדינות אחרות

לפני עשור וחצי בערך עוד אפשר היה להציץ בגאווה פטריוטית ברשימות רבי המכר שלנו, ולהשוות לאלה של ה"ניו יורק טיימס", שם לרוב כיכבו מותחנים נחותים מסוג "קרא וזרוק". תציצו היום בבקשה במה שקורה כעת בטבלאות ותראו: נהיינו ככל הגויים, רק שלהם אין שבוע הספר – ולנו יש.