טעם של פעם

"פעם בחיים" הוא ספרה השלישי של מירי רוזובסקי. קדמו לו קובץ הסיפורים כל הדרך הביתה (עם עובד, 2001) ורב-המכר "אותה האהבה, כמעט" (זמורה-ביתן, 2005). הוא מספר את סיפורם של תמר ואחיה ערן, שמתנהלים בשלווה ובשקט, עד שסודות הילדות מציפים ומערערים את חייהם

כשהוא מת היא לא בכתה. היא סגרה את הטלפון, נשענה על הקיר ועצמה עיניים. זה היה ביום חמישי בערב, בימים האחרונים שלה בלהקה, כלומר בימים הראשונים אחרי שהעיפו אותה מהלהקה, שנסעה באותו ערב להופעה בבאר שבע.

היא ישבה בבית, קפואה מפחד ומהקלה, וחיכתה שהשעון כבר יגיע לעשר וחצי, כלומר לשעה שבה כולם יוצאים אל האוויר הקר של הלילה, ואז נכנסים אל האוויר החמים של האוטובוס החשוך, הדחוס, המלא בריחות וברגשות של אנשים שהריחות שלהם והרגשות שלהם והגופים שלהם רגילים להתערבב.

אחרי הכול הם רקדנים, לא? רק היא תמיד צריכה ללכת צעד אחד רחוק מדי עם כל העניין הזה של הרגשות והערבובים. השעה היתה תשע ועשרה. הטלפון צילצל. היא שאלה את עצמה אם זה פייר מתקשר ממאחורי הקלעים להגיד שהמופע התפרק בלעדיה. שליאת, המחליפה שלה, עשתה את כל הטעויות האפשריות. שתחזור!

כן! היא ענתה בתוקפנות שרק מי שגירש אותה ראוי לה, ומעבר לקו לא היה שום פייר, היתה רק התנשפות חגיגית והקול של אמא שלה, תמרולי? את בבית?

כן, אמא, אני בבית. עניתי, לא?

מה את עושה בבית? את לא בהופעה?

לא.

למה? מה קרה?

לא קרה שום דבר, אני קצת חולה, אז החליפו אותי.

את חולה? מה יש לך?

שום דבר, אמא, אמרתי לך ששום דבר.

אז למה את בבית? הייתי בטוחה שלא תהיי.

השעון כבר התקרב לתשע ועשרים. עוד כמעט שעה. עם אמא שלה אפשר למשוך חצי שעה בלי להגיד שום דבר ובלי להרגיש שום דבר. גם לא את הזמן שעובר.

אז למה צילצלת?

התשובה התחילה באופן לא מפתיע. אנחה כבדה. והמשיכה באופן מאוד מפתיע, אנה התקשרה אלי עכשיו! היא התקשרה עכשיו! אמא שלה חזרה על המשפט. אמא שלה נוהגת לחזור על משפטים – במיוחד אם הם חשובים – ואז היא אמרה, בשקט, בקול מאופק שמודע לחד-פעמיות של הרגע. תמרולי, אבא שלך מת לפני יומיים.

בחמישה לאחת-עשרה היא שמה לב שחמישה לאחת-עשרה. הם כבר בטח באוטובוס. מעניין מי יושב ליד פייר. מעניין למה הוא לא התקשר. מעניין איך ליאת הסתדרה. מעניין שעל זה היא חושבת כשאבא שלה מת. אצל ערן לא היתה תשובה. אמא שלה שוב התקשרה כדי לשאול אם היא יודעת איפה ערן, כבר שעתיים היא מחפשת אותו, ותמר מצאה את עצמה אומרת שהוא נסע עם טל לטיול אופניים.

היא לא ידעה בדיוק למה היא שיקרה. אם זה היה מתוך הצורך העתיק להגן על ערן מפני הדאגה הנשכנית של אמא שלהם, או שזה מתוך הצורך הרגעי להסתיר ממנה את העובדה שגם היא מחפשת את ערן כבר שעתיים (שעתיים ושלושת רבעי, ליתר דיוק), ואין דבר יותר מפחיד ומתיש מלחפש מישהו שתמיד שם, ודווקא עכשיו – הוא נעלם.

באחת וחצי בלילה הוא החזיר טלפון. היה לו ריב גדול עם טל. היו דרמות. והיא יצאה מהבית ולא חזרה ועד עכשיו הוא חיפש אותה. תמר נשפה אוויר שקוף וחשבה שהטל הזאת, היא כבר עייפה ממנה ומהדרמות שלה.והיא אמרה לו, אמא ואני מחפשות אותך כבר שלוש שעות.

שמעתי את ההודעות, כן, הוא אמר ושתק, ותמר חשבה, איזה מין יצור הוא שמחפשים אותו כבר שלוש שעות ומשאירים לו מיליון הודעות והוא אפילו לא מסתקרן לדעת למה.

אתה לא שואל למה?

מה למה?

למה אנחנו מחפשות אותך?

היה מאוחר. ערן היה מותש מלא-למצוא את טל. תמר היתה מותשת מלא-למצוא את ערן. לשניהם לא היה כוח למשחק המילולי המיותר הזה.

נו למה?

כי הוא מת.

מי מת?

אבא.

שתיקה. תמר שמעה את הנשימות שלו וידעה איך עכשיו, איך בדיוק עכשיו הוא בולע את הרוק ככה, בתנועה גסה ובולטת, ואיך העיניים שלו נעצמות, ואז הוא אמר, אוף. איזה חרא, וכשתמר לא ענתה הוא אמר שוב, איזה חרא, וכשתמר עדיין לא אמרה כלום הוא שאל, איך אמא?

ותמר קצת הופתעה מהשאלה הצפויה הזאת וענתה, אתה יודע איך היא. אי-אפשר לדעת אצלה. וערן נשם עוד רגע שקט אחד ואמר, היא לא נוסעת לבואנוס לשבת עם אנה שבעה? וגיחך. מהבדיחה של עצמו. יש לו טבע כזה, לערן, לגחך מהבדיחות של עצמו אפילו כשהן ממש, אבל ממש לא מצחיקות.

תמר ניתקה את השיחה וקמה.

אמא שלה התקשרה שוב. תפסת אותו?

כן.

מה הוא אמר?

מה הוא אמר? מה הוא יכול להגיד? הוא אמר: איזה חרא.

איזה חרא?

אמא, אני עייפה.

תבואו מחר?

אמא שלה. כל דבר בסוף מצטמצם לשאלה אם תבואו מחר או לא.

לא יודעת. נראה.

הבטחתי לאנה שנתקשר אליה.

מה יש לנו להתקשר אליה? למה היא לא הודיעה לנו כשזה קרה? למה היא לא הודיעה לנו לפני? הוא בטח היה חולה לפני, לא? מה היא מודיעה יומיים אחר כך?

לא יודעת, תמרולי, למה את צועקת עלי? מה כבר עשיתי?

אמא שלה. בסוף כל דבר מצטמצם לשאלה למה את צועקת עלי. מה כבר עשיתי.

אני מצטערת, אמא.

שתיקה.

אמא, אני מצטערת!

היא ידעה שהדבר הנכון לעשות עכשיו זה לקום, להיכנס למקלחת ואז ללכת לישון. מחר יום חדש והיא תקום כמו חדשה ותודיע בצבא שאבא שלה מת, מתאים לה עכשיו שבוע חופשה, דווקא עכשיו כשהיא כבר לא בלהקה, והיא תיסע לירושלים עם ערן, ובדרך תדבר איתו על טל ועל זה שהוא חייב לעשות משהו כדי להפסיק את הסחרור הזה איתה, והיא תחבק את אמא שלה חזק ותדבר עם אנה ותשאל את כל השאלות הנכונות, ותתגבר על הבחילה שתמיד באה, כעסנית וחונקת, כשאנה מתחילה עם התמרוצ'י שלה, בריש המתגלגלת הזאת שלה, אולה לינדה, תמרוצ'י, קֶה טָל, נֶנָה? מילים שמסתלסלות, שקריות ודבשיות, מדלגות בין שפות וכוונות ומשאירות אותך תשושה ומרוקנת, עם גלים של בחילה, כמו מישהו שאכל צנצנת שלמה של ריבה חומה, ואפילו לא יודע למה.

ואולי היא תעמוד בלחץ של אמא שלה ובכלל לא תתקשר לאנה. את מי זה מעניין מה שיש לה להגיד או לספר או לשקר? והם ישבו עם אמא שלהם ויעלו זיכרונות. כי ככה עושים כשמישהו מת, לא? אולי הם אפילו ישמעו תקליטים. נשמע מגניב, לא? מישהו שאהבת מת ואתה עולה לבוידעם ומוציא משם את התקליט הדפוק שלו, כי ככה מתאבלים אנשים שהמחשבה שלהם נכונה והרגש שלהם בהיר.

פעם הוא כתב לה שיר, הפיג'מה שלך רכה, האהבה מתוקה, את הבית, אני המקלט, אני האבא, את הבת.

גלים אדומים מצער.

אני האבא ואת הבת, ממש!

גלים מכאיבים בשנאה.

בפעם האחרונה שהיא ראתה אותו היא אמרה לו שהלוואי שהוא ימות כבר. והנה הוא מת. כבקשתה.

גלים עכורים ומכוערים של אשמה.

היא נשמה עמוק וחשבה שזה בסדר. אחרי הכול זה בסדר. היא יודעת מה צריך לעשות. היא יודעת איך להתגבר על הגלים, ולהתאבל, ולא לטבוע, ולהתנהג כמו שצריך, כמו שנכון. כמו שמתבקש. היא ישבה על שפת האמבטיה עטופה במגבת לחה מדי ואמרה לעצמה, זה בסדר, הכול בסדר, תלכי לישון.

בשתיים בלילה היא עמדה על המדרגות מחוץ לפאב שמול הסטודיו של הלהקה, שיכורה קלות ומוצפת עליזוּת שמרחיקה גלים. הברמן של הפאב שמול הסטודיו של הלהקה חמוד, וכבר הרבה זמן הוא מסתכל עליה ועל פייר, והיום היא לבד פה, והיא שיכורה ועליזה, והפאב נסגר. היא נשענה על הקיר שליד המדרגות. הוא נשען עליה. אז מה, תמרה, תזכירי לי מה עשית שם?

איפה?

בלהקה?

הייתי מנהלת ההופעה. העוזרת של פייר, בקיצור.

מעניין?

מה? להיות העוזרת של פייר?

כן.

מרתק! הכי מעניין שיש.

כן. ככה חשבתי.

הם מחייכים.

תגידי?

מה?

באמת העיפו אותך מהלהקה? היא ציחקקה. לא העיפו, הסברתי לך שלא העיפו, עזבתי.

הוא חייך. את חמודה. והסתכל מסביב. אין לו אוטו. ולילה. והחמודה די שיכורה. בתור ברמן יש לו קצת ניסיון עם המצב הזה של בחורות. צריך להכות בו בעודו חם, כי בתוך זמן לא ארוך, לפעמים דקות, לפעמים מרחק נסיעה לבית שלה או שלו, הצחקוק הופך לנמנום והשכרות לעייפות, והבוקר עולה, כבד ובלתי מסופק, ואתה שואל את עצמך איפה טעית.

רוצה שניכנס לחדר המדרגות פה ונתנשק? הוא שאל בחן שעובד בדרך כלל. וגם הפעם. כן, היא ציחקקה. היא

בשלב האופטימלי. הם נכנסו לחדר המדרגות והיא נישקה אותו לפני שהוא הספיק לחשב את צעדיו העתידיים. תמיד היא עושה את זה. היא אוהבת את ההפתעה שלהם, את ההתנגדות האינסטינקטיבית, המהירה, ואת ההתמסרות שממהרת לתקן אחר כך. והכי היא אוהבת את המבט שאחרי הנשיקה. המבט שאומר וואו.

אבל הפעם היא לא חיכתה אפילו למבט, היא די שיכורה ומאוד עליזה, ויש הרבה גלים מורעבים לנחמות הלילה. הסוודר שהיא לובשת סמרטוטי, כמו שאמא שלה אוהבת להגיד, והשרוולים שלו מלטפים את האצבעות מבפנים. היא שלחה את קצות האצבעות לבטן שלו, שהתכווצה בהפתעה – ואז עזבה אותו לרגע והסתכלה עליו, טיפה מרחוק. הוא חמוד. קצת נמוך. יש לו עיניים חומות וראש מגולח, והוא חייך אליה, מודאג קלות, מה, תמרה?

מתוך "פעם בחיים", מירי רוזובסקי, זמורה ביתן, 491 עמ'