חור בסדין? צהר!

אבל זה לא כל הסיפור. חלק עיקרי ברתיעה מפני המפגש עם מדריכת הכלות נובע מ"סיפורי זוועה" על המפגשים האלה, וחבילת סטיגמות נאה על היהדות - כולל זו החבוטה על החור בסדין. בגלל חבילת הסטיגמות הקימו

לפני כמה שנים בצהר את פרויקט "אחותי כלה", שבמסגרתו הוכשרו כ-200 נשים להיות מדריכות כלות לציבור החילוני. זו אחת הסיבות שבגללם יקבל השנה הארגון את אות המתנדב מנשיא המדינה.

"הקמנו את הפרויקט הזה מתוך תחושה שיש צורך במשהו אחר", מסבירה ראש מיזם הדרכת כלות בצהר, נעמי אנסבכר. "רצינו לנצל את ההזדמנות הנדירה הזו של מפגש של זוג חילוני בוגר עם אדם דתי כדי לגשר על הקיטוב והאנטי שיש כלפי הממסד הדתי".

"באות עם מטען ורתיעה" (צילום: יעל הרמן)

לאה קליין, אחת מהמדריכות מספרת כי "במקרים לא-מעטים הכלות מגיעות בתחושה של כפייה, שהרי בתוך כל ההכנות לחתונה, זה לא הדבר הראשון שהן היו בוחרות לעשות. מעבר לכך, הזוגות חוששים שהולכים להחזיר אותם בתשובה. לפעמים מגיעות לכאן כלות כמו לפגישה ראשונה עם גניקולוג. הן לא יודעות מה יקרה, והן ניזונות משמועות על הדת ועל הרבנות. התוצאה היא שהן באות עם מטען נגד הממסד הדתי או פשוט עם רתיעה. שלא לדבר על סטיגמות בנוגע לקיום יחסי אישות ביהדות".

מה ברשימת הסטיגמות הזו? ובכן, קליין טוענת כי קיימת סברה שאצל שומרי תורה ומצוות קיום היחסים הוא אחר, חסר תשוקה. "יש אפילו כאלה שמאמינים בסיפורים על החור בסדין", היא אומרת. גם הדס ויינרב, מדריכת כלות נוספת, מספרת על הדעות הקדומות ועל כך שזוגות חילונים רבים חושבים שביהדות מקיימים יחסים רק לצורכי פרו ורבו, ולא להנאה. 

טבילת אש

קליין מספרת שכדי להתגבר על הרתיעה הראשונית היא מדגישה כבר מהרגע הראשון שאין בהדרכה כל ניסיון להזיז מישהו מהמשבצת שלו. "המטרה היא לא לשנות את הכלות, אלא להפוך את המטלה של ההדרכה לנעימה יותר", היא אומרת. "הכוונה היא להקל על הכלות, ולא להגיד דברים שלא יכולים להישמע. הדיאלוג נפתח כשמבינים שבעצם אנחנו דומים".

אבל אז בוודאי מגיע המקווה

קליין: "למדתי במהלך השנים שאני לא משאירה את זה לסוף. אני מודיעה מראש שהטבילה היא אחת המטלות לפני החתונה, וחשוב לי לדעת מה כל כלה מרגישה כי העזרה שאני נותנת תהיה בהתאם לכך".

ויינרב: "יש כלות שבשום אופן לא ילכו למקווה, הן יגידו לרב שהן טבלו, למרות שלא עשו זאת".

מה כל-כך מרתיע במקווה?

ויינרב: "יש כאלו שנרתעות מסיבות היגייניות, וזה בא יחד עם סטיגמות שהוחדרו בציבור החילוני. חלקן לא מוכנות בשום פנים ואופן, ולא משנה כמה מסבירים להן - ואז אפשר להפנות אותן לים או מעיין. אני בכל מקרה לא רוצה שכלה תצא מפה ותחשוב שהיא יכולה לא לטבול".

קליין: "עדיין קיים חוסר הבנה מה זה מקווה. בקרב חילונים רבים המושגים של טומאה וטהרה מתקשרים בטעות ללכלוך וניקיון. יש דרגות שונות של רתיעה מהמקווה - החל מרתיעה קלה ועד חזקה במיוחד. יש רתיעה פיזית ויש רתיעה אידאולוגית. בהתחלה היה נראה לי שהרתיעה הפיזית היא עניין של פינוק, אבל למדתי להיות סובלנית, הבנתי שזה נובע מסטיגמה של לכלוך או מהנוכחות של אישה נוספת בזמן הטבילה - נוכחות שנתפסת בעיני אחדות כפולשנות.

"את הרתיעה האידאולוגית קשה יותר לרכך, למרות שלרוב זה נובע מחוסר הבנה. יש נשים שחושבות שהן צריכות לטבול כי הן נחותות מהגבר, והן צריכות להיטהר לפני המפגש איתו. כשאני הופכת את הקערה על פיה, לעתים יותר קל להן עם זה. האמת היא שהרוב הולכות כי מישהו לוחץ עליהן. הן יודעות שהרב מחכה לאישור מהמקווה. אני מאוד מזדהה עם אלה שבאות עם מטען גדול של התנגדות, הלב שלי יוצא אליהן, כי כשעושים את זה מתוך

כפייה - החוויה היא נוראית. מה שנותר לי לעשות זה לנטרל דעות קדומות ולהמליץ להן על המקום הכי יפה בעולם. אלו שמחליטות לא ללכת, אני לא רבה איתן, ואני לא מדווחת לאף אחד. אבל היו מקרים שאחרי שסיפרתי מה המשמעות של הטבילה אצלי בחיים, נשים שינו את דעתן".  

בתחילת יולי יקיים צהר כנס בן יומיים למדריכות, שיעסוק במשפחה בחברה החילונית. המטרה היא הפעם לא לתת להן העשרה רוחנית, אלא להכיר למדריכות את העולם ממנו מגיעות אליהן הכלות.

"לא די שנכשיר את המדריכות שלנו באמצעות רעיונות רוחניים", מסבירה אנסבכר, "חשוב שהן גם תלמדנה מה קורה היום בתרבות החילונית, מה מקומו של מוסד המשפחה שם. יש דברים שהמדריכות לא מצויות בו וחשוב לנו שהמפגש יהיה רלוונטי. אנחנו לא רוצים להנחיל אוסף של תובנות אלא לפתח דו-שיח".