בחרו לכם בלון - ואז, שחררו

אחד משירי ההייקו הידועים אומר: "עולם הטל אכן עולם הטל. אבל -" (תרגום: יעקב רז)

עולם הטל הוא כינוי זן-בודהיסטי לעולם התופעות החולף. לרגע אחד נוצץ אגל טל על עלה עשב וברגע הבא הוא מתפוגג ונעלם. משורר ההייקו איסא כתב את השיר אחרי מות בתו הקטנה. הוא היה בודהיסט מצטיין, הוא יודע שכל דבר בעולם התופעות הוא חולף, וכשהוא אמר "אבל -" זו זעקה, אפילו מחאה הופכת קרביים.

בעולם הילדים יש סמל אחר, נפוץ, לעולם התופעות החולף: הבלון. הוא מפתה וצבעוני ושמנמן וקל ליצור איתו קשר. אבל יותר מכל צעצוע אחר, טבועה בו הארעיות. רגע אחד הוא חברך הטוב ביותר וברגע הבא - פוף.

לפעמים נראה שמה שמקסים כל-כך את הילדים בבלונים הוא דווקא קיומם השברירי. בכל רגע הם יכולים להתפוצץ, בכל רגע הם יכולים לפרוח הרחק מהישג יד, ומי שלא ראה ילד שידו שלוחה מעלה והוא צורח ובוכה מול בלון עף ומתרחק – לא ראה הורה במצוקה מימיו. כמה הורים כבר שמעתי צועקים בהיסטריה: "אני אקנה לך חדש! אני אקנה לך חדש!", מנסים לתקן מהר-מהר את האובדן, כדי שלא יכאב, כדי שיהיה שקט.

אבל עולם הטל אינו מושג המתייחס רק לאגלי טל או לבלונים. העולם שלנו כולו הוא עולם הטל. אנחנו יכולים לנסות להחזיק חזק, לקשור בקשר כפול, לכלוא, אבל דיננו הוא תמיד להיקשר ולאבד ואז שוב להיקשר ולאבד ואז שוב, באומץ רב, להיקשר. מתוך ידיעה שנאבד.

כשמרים רות כתבה את הספר "מעשה בחמישה בלונים", היא לא התכוונה ללמד את הילדים להכיר צבעים (איפה הבלון הסגול? הנה הבלון הסגול! אני יודעת. גם אני עשיתי את זה), היא נתנה חוויה של אובדן. היכולת לנופף "שלום, שלום, בלון אדום!" עם כל הצער, הכאב והמחאה, היא יכולת שרובנו לא רוכשים במשך חיים שלמים. רובנו נתקעים בשלב של רותי שראתה את הבלונים של חבריה מתפוצצים ולכן היא מחבקת את הבלון שלה חזק-חזק "כמו שמחבקים בובה, כמו שמחבקים את אמא". והפחד הזה, סליחה על הבוטות, מתפוצץ לה בפרצוף.

הבלון הצהוב

זה כנראה לא מקרי שמקורו של הספר "הבלון הצהוב" הוא יפני. כתבה ואיירה אותו קומאקו סקאי (ותרגמו באופן מושלם יעל רם ולאה נאור). משורר ההייקו איסא אמר הכל בשש מילים פשוטות וסקאי לא נזקקת להרבה יותר:

"קנו לי בלון.

(הופכים דף)

קשרו לי ליד,

(הדף הבא)

שלא יעוף ושלא יאבד.

(הופכים דף)

נכנסנו אל הבית פנימה

בלון צהוב, אני ואמא".

וכך במילים פשוטות כל-כך, מתוקות-מתוקות, מתואר קשר מקסים ועמוק של ילדה לבלון. האמא קושרת כף אל הבלון כדי שיהיה מעט כבד יותר, והילדה קולעת לו זר, קוטפת לו פרח ומשחקת איתו בחצר.

אבל אז מכה עולם התופעות והבלון, עם הכף, עף ברוח ונתקע על ענף עץ. הוא דווקא נראה מרוצה ממצבו ולא מעוניין לרדת, למרות מאמצי האם והילדה. הילדה מתאבלת עליו ומדמיינת את הקשר שיכול היה להיות להם אילו שב, אבל לבסוף מבינה שפשוט אין לה ברירה. היא כאן והוא שם, בין הכוכבים שנראים קרובים, "מחייך וזורח ממש כמו ירח".

כמה בלונים אתם מכירים (או הכרתם) שלא רציתם שילכו, אבל נאלצתם לראות אותם מתרחקים, הם מחייכים וזורחים ואתם נשברים לחתיכות? האם חיפשתם את החוט כדי להצמיד אותם חזרה, או שנופפתם ואמרתם להם בלב מקומט: "שלום, שלום, בלון אדום!", האם קיללתם וכעסתם וחיפשתם אשמים? אולי הבטחתם לעצמכם שזהו, לכם זה לא יקרה יותר, אתם לא תקשרו יותר לאף בלון? יכול להיות שניסיתם לנסח חוזה עם הבלון, להבטיח שלעולם לא יפרח ולא יתפוצץ? משהו כמו "הרי אתה מקודש לי"? אולי ניסיתם לקשור אליו עוד ועוד כפות, כדי שיהיה כבד, שישאר.

היכולת של סופרי ילדים (ומשוררי הייקו) לנסח חכמות מסובכות במילים קצרות ופשוטות, לתת תמונה קונקרטית וארצית לרעיונות מופשטים, היא יכולת נדירה. בדרך כלל זה הפוך. בדרך כלל אנחנו נתקלים ברעיונות שחוקים ולעוסים שמנוסחים באינספור מילים מסובכות.

"הבלון הצהוב" הוא ספר לקטנטנים. הוא לרגע לא קורץ למעלה או הצידה, כמו שכל-כך מפתה לעשות בספרי ילדים. ועם זאת, הוא מתאים לי, כקוראת, בדיוק כפי שהוא מתאים לילדים שלי. האיורים עדינים, מדויקים, מרגשים ומאוד מתוקים. אין לי ספק שהם גרמו להמון ילדות יפניות לקרוא בקול דקיק "קוואי!" (חמוד!).

בקווים פשוטים מצליחה סקאי להעביר את עומק הקשר בין הילדה לבלון וגם בין הילדה לאימה. האיור בו הילדה פותחת דלת לבלון הקשור לכף והוא מתלווה אליה לגינה ("בלון שלי, בוא נצא אל הגן"), צריך להופיע במילון תחת הערך חברות.

העולם שלנו מלא בספרים ובעצות, למבוגרים ולילדים, איך להשיג דברים, איך לרדוף, איך לקחת, איך להגיע. הוויתור מעולם לא זכה ליחסי ציבור טובים בעולם המערבי. מעט מדי מספרים לנו איך לעזוב, איך להיפרד, איך לשחרר ולוותר. הבלון הצהוב של קומאקו סקאי והבלונים הצבעוניים של מרים רות רמזו לי לבחור בלון אחד משלי ולנסות לשחרר אותו. אז הנה, אני עוזבת את החוט ואומרת: שלום, שלום בלון ירוק! וגם אתם מוזמנים לבחור את צבע הבלון שלכם ולעזוב.

• הבלון הצהוב. קומאקו סקאי. נוסח עברי: יעל רם ולאה נאור. צלטנר ספרים של ילדים.
• מעשה בחמישה בלונים. מרים רות. איורים: אורה איל. ספרית הפועלים.
  

לחצו כאן למדור ספרי הילדים.

• רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "זהרורים", "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד.