חוק מופז מצעיד אותנו לאחור
בשנים האחרונות יותר ויותר מדינות מגבילות או אוסרות על פרישה מפלגתית. פשוט תמה לה עונת הנדידה
"הפרישה ממפלגה גונבת מהמערכת הפוליטית את כבודה, הופכת את המפלגה לבת ערובה בידי חבריה, ומטפחת זן מיוחד של פוליטיקאים המשרתים רק את עצמם ואינם מכבדים את קולו של הבוחר בקלפי".
דברים אלה לא נאמרו השבוע בכנסת, אלא ראש מפלגה בדרום אפריקה, לפני כשלוש שנים. מתברר ש"פרישה" ו"עריקה" מוכרות למדי במדינות הפרלמנטריות. הן מתארות תופעה פוליטית שבה חבר הפרלמנט שנבחר במסגרת מפלגה מסוימת, מחליט לעזוב אותה ולחבור למפלגה אחרת. בכך הוא מפר את המנדט שנתן למפלגתו הציבור, ומעוות את רצון הבוחר.
התפיסה המקובלת בעולם המערבי היא שחבר פרלמנט, מרגע שנבחר, חופשי מבחינה משפטית לפעול כראות עיניו, על פי צו מצפונו, בלא לקבל הוראות מאיש. מכוח עקרון זה יכולה גם מפלגה לשנות ואף להפר את המצע המפלגתי שלה ולפעול בניגוד לו, בלא שתוטל עליה סנקציה משפטית כלשהי.
הייצוג ה"חופשי" שממנו נהנים חברי הפרלמנטים, מוגבל מבחינה פוליטית במשמעת הקואליציונית, המחייבת אותם להצביע בהתאם לעמדת הסיעה. אולם זוהי מחוייבות "פוליטית" שעליה נשען משטר המבוסס על קואליציה ואופוזיציה, ולא מחוייבות "משפטית". מבחינה משפטית יכול חבר הפרלמנט להפר את המשמעת הקואליציונית ואף לפרוש ולעבור למפלגה אחרת. מבחינה משפטית - ברגיל הוא לא "ייענש" בשל כך.
ישראל הייתה חלוצה יחסית כשחוקקה ב-1990 (בעקבות מה שכונה "התרגיל המסריח") את החוק המטפל בתופעת ה"כלנתריזם". בודדות היו אז המדינות שהגבילו באמצעים משפטיים פרישה מסיעות פוליטיות. הגישה המקובלת הייתה כי זוהי תופעה "פוליטית" שיש להגיב עליה באמצעים פוליטיים. הציבור הוא שישפוט האם לתת שוב את קולו למפלגה הקולטת "פורשים", או למפלגה שעם שורותיה נמנים כאלה שפרשו ממפלגות אחרות ממניעים אופורטוניסטים.
ב-1990 נקבע בישראל הכלל לפיו מי ש"פורש" מסיעתו ולא התפטר מהכנסת, היינו- בלא שהחזיר את המנדט, שניתן בעצם למפלגה שלו, לא יוכל להתמודד בכנסת הבאה במסגרת רשימה שקיימת בכנסת היוצאת. זוהי סנקציה בעלת משמעות משפטית ולא רק פוליטית. אלא שלכלל זה יש גם "יוצא מן הכלל": ה"פרישה" היא האסורה, לא ה"התפלגות".
ההתפלגות מותרת, שכן מניחים כי היא נובעת מניעים אידיאולוגיים. אם ב"התפלגות" מדובר, אזי יוכלו המתפלגים להתמודד ולזכות במימון מפלגות, והכל לכאורה כשר וכשורה. החוק מגדיר כיום "התפלגות" מותרת אם המתפלגים הם, בין היתר "קבוצה של לפחות שליש ממספר חברי הסיעה".
אם למשל חלק מחברי סיעה גדולה מחליטים לעזוב אותה, אך הם לא מהווים לפחות שליש – זו תהא "פרישה" אסורה ולא "התפלגות" מותרת. זהו הסעיף שאותו מבקשים לתקן בימים אלה. על פי התיקון המוצע, בנוסף למילים "לפחות שליש" ייכתב גם "או של קבוצה של שבעה ח"כים לפחות". נדמה שלא צריך להסביר "למה שבע".
מטרת התיקון המוצע ברורה: להקל על קבוצה ספציפית של חברי כנסת להתפלג. זו חקיקה בעלת אופי פרסונאלי, המשפיעה על היחסים שבין המפלגה לבין חבריה ומתעתדת לחול עוד בכנסת הנוכחית. כל אלה הופכים אותה לבלתי ראויה. לפני שמתקנים את החוק, מומלץ גם לבחון לאן הרוח נושבת בעניין זה בעולם המערבי: בשנים האחרונות יותר ויותר מדינות מגבילות או אוסרות על פרישה מפלגתית. פשוט תמה לה עונת הנדידה.
דרום אפריקה תיקנה את החוקה בתחילת 2009 ואסרה על כל סוגי תופעות העריקה. ברזיל ורוסיה העבירו חוקים האוסרים על עריקה פוליטית. בית המשפט העליון בברזיל, שאישר את חוקתיותו של החוק, הבהיר בשנת 2007 כי המנדט הפוליטי שייך למפלגה ולא לנבחר עצמו. ספרד מתמודדת עם התופעה באמצעות קודים אתיים והסכמים בין המפלגות, המגנים את התופעה.
רצוי לעסוק בצורה מעמיקה בסוגיית הפרישה הפוליטית. על הכנסת לבחון את השאלה אם להקל על ההסדר הקיים, או שמא דווקא לאסור על הפרישה. אולם דיון ראוי הוא דיון עקרוני ולא פרטני. אם בסופו של יום ישונה ההסדר, ראוי שיוחל מן הכנסת הבאה.
פרופ' סוזי נבות, מומחית למשפט חוקתי ופרלמנטרי מבית הספר למשפטים, המסלול האקדמי המכללה למינהל
לפנייה לכתב/ת 
