"אשתי מתפטרת ועוברת לעבוד בהתנדבות"

בשנות השבעים, כשהתחלתי לפלס את דרכי המקצועית בשבילים סלולים היטב, כשאני מרפדת את ההתחלות הקשות בחלומות ורודים על הצלחות מקובלות ועתיד מקצועי יציב ופורח, עבדתי תקופה כפסיכולוגית בבתי-ספר ובגני-ילדים. בתפקידי זה הופנו אלי ילדים שלא הצליחו לתפקד במסגרותיהם למרות ניסיונות נואשים לשלבם. כבר אז היו תכניות חינוכיות לרוב לקידום ילדים מקופחים שכונו "טעוני-טיפוח". אולם זו רעה חולה, ככל ש"טעון- הטיפוח" היה במצב קשה יותר, כלומר זקוק יותר להעשרה ולטיפוח חינוכי, הוא הצליח פחות להיעזר בתכניות שנועדו לקדמו. והזקוקים ביותר, אלה שהגיעו עם החסכים הכבדים ביותר מבתיהם, נשרו מכל התכניות כולן.

כשהעברנו להם את האבחונים המקובלים, מבחן I.Q. ודומיו, התברר שרבים מילדים אלה מפגרים או גבוליים בשכלם ושאין מנוס מהעברתם לחינוך המיוחד. לגבי חלק מהם ניתן היה לאתר בבירור שהם נולדו תקינים ושמצוקות וחסכים עמוקים בראשית חייהם, חיבלו בהתפתחותם השיכלית ללא תקנה. הדבר נראה בלתי נסבל בישראל דאז, ששגשגה מבחינה חינוכית ומדעית. גילוי התופעה רדף אותי ולא נחה דעתי עד שהנחתי יסודות לתכנית גיל"ת (גישה ייחודית להתפתחות תקינה). תכנית חינוכית-פסיכולוגית שנועדה להבטיח התפתחות תקינה לפעוטים הגדלים בתנאים המחבלים בהתפתחותם המנטלית.

מלאת התלהבות יצירתית פניתי לחפש יישום לתכנית ובעזרת בן-זוגי הגעתי לאגף במשרד החינוך שתפקידו לקדם ילדים משכבות נחשלות. שם, התברר, אכן צמאים לפתרונות כלשהם שיקדמו ילדים מתחתית הסולם החברתי. מנהל המחלקה הציע מייד ש"אפסיק כל עבודה אחרת" ואתמסר ליישום התכנית ולפיתוחה, מאחר שיש צורך נואש לטפל באוכלוסיה קיצונית זו.

המאבק בין העומק להיקף

חזרתי הביתה מתרוננת ובישרתי לאלוף נעורי שהתגשמות חלומותי בפתח. גם אציל ילדים נזקקים שאין להם היום מזור, גם איישם את רעיונותי היצירתיים, גם אתקדם מטאורית מבחינה מקצועית וגם נחסל את המשכנתא. ההערה האחרונה הזניקה את בעלי, שעד-כה ישב שחוח בחיוך מפרגן אך מלגלג, אל הטלפון. הוא הודיע שם למאן דהו שהוא חוזר בו מסירובו ומקבל על עצמו את העבודה הנוספת בלילות. לבי נקפני בשומעי אותו מסביר כי: "אשתי מתפטרת ועוברת לעבוד בהתנדבות".

פתרונות שיקדמו ילדים מתחתית הסולם החברתי

לא הועילו טענותי. שזה יישום ראשון של התכנית, שהיא אינטנסיבית מאוד, מורכבת, שמקובל להתחיל בקטנות, שהמשפחות קשות ויש ללמוד את איפיוניהן, להפיק לקחים, להכשיר עובדים, וכיוב'. היתה זו דוגמית של מה שעתיד היה להיות לחם חוקינו. המאבק בין העומק להיקף. אך בשלב ההוא נפלה ההכרעה. השדה שווע לפתרון, אני השתוקקתי לממש את הבשורה והתכנית קרמה עור וגידים.

זכינו לראות ילדים שנחשבו כ"אבודים" מתפתחים ומשתלבים

השנים נקפו. התכנית התפתחה ללא הכר. הצטרפו אנשי מקצוע נוספים, עובדים סוציאליים, אנשי חינוך ודומיהם. למדנו את האוכלוסיה, אילתרנו פתרונות, פיתחנו שיטות ייחודיות להתמודד עם הקבוצה הקיצונית של "ילדים בסיכון". זכינו לראות ילדים שנחשבו כ"אבודים" מתפתחים ומשתלבים. לא כולם אך הרבה יותר מקודם. ולמדנו להשלים עם התסכול על אלה שאיכזבונו. פיתחנו דרכים לעבוד עם הורים מפגרים, חולי-נפש מתעללים ואחרים - הורים שבדרך-כלל אינם מסוגלים ל"שיתוף-פעולה".

הכשרתי שוב ושוב צוותים שיכלו להפעיל את התכנית ולהפיצה וראיתי בעיניים כלות כיצד הם נפוצים לכל עבר מהיעדר משאבים להעסקתם. אכן עבדנו במהלך השנים, עם "מאה ילדים" ועם עוד מאה ועוד ... התכנית נבדקה פעמים רבות על-ידי מומחים מהשורה הראשונה שאישרו את שיטותיה והמליצו בחום, אך לשווא, על תיקצובה ומיסודה. היא הוצגה בכנסים מקצועיים בארץ ובעולם וזכתה להתענינות בגין חידושיה ויכולתה להתמודד עם אוכלוסיה שאינה נגישה לטיפול. פיתחנו קונספציה מקצועית ל"ילדים בסיכון". ייסדנו את עמותת שוחרי-גיל"ת לשם הפעלת התכנית ולמימוש זכויות ילדים מקופחים, ועוד ועוד.

אך תקציבית, עדיין מדשדשת התכנית מתחת לקו הקיום. אני מכלה את ימי בחיפוש אחר

קרנות ותורמים לתשלום משכורות הרעב של הצוות המצומצם העושה עבודת קודש. הצוות כולו ראוי ל"אות הנשיא למתנדב". כספים ממשרד החינוך הגיעו רק אם עתרנו לבג"ץ ועל רקע מאבקי תקציב השתבשו יחסינו עם האגף הנ"ל. משרד הרווחה מפנה ילדים אך מסרב להקצות כספים.

תובנתו של בעלי בקיץ 1981 התגשמה במלואה. הוא פרנסני בכבוד בעוד אני נגררת לעבודה ללא שכר ומתוגמלת ממימוש החזון. והנה אנו בקיץ 2009 ויש שכר לפעולתי. זכיתי לקבל את "אות הנשיא למתנדב". זוהי הכרה כה רמה בערכה של עשייה , שהיא מחממת את לב המתנדב, במקרה הזה לבי, גם מול משבי רוח צוננים של הרשות המבצעת ועל אף כפור כלכלי.

אך הילדים הנזקקים מה יהא עליהם? על פי ההיסטוריה של פעילותי אין בכוחו של חזון נדרש להניע את הרשות המבצעת לקדם בפועל פעילות חיונית וגם לא להכיר בעשיית היוצרים. כעת נייחל רק שהרשויות יבינו את רמזיו של הנשיא ותעלנה לסדר היום גם את אלו הזקוקים באמת להכרה, גם כלכלית, קבוצת הילדים שלנו.

•  לפרטים נוספים על גילת שלחו מייל ל gilat.project@gmail.com   
•  להתנדבות לחצו כאן