החופש הגדול פורץ באופן מסורתי רק אחרי שמתחילת הקיץ כבר נשכחו שניים שלושה ילדים דתיים (או חרדים או ערבים) במכוניות, עוד שני ילדים (חרדי וערבי) קפצו או נפלו לבריכות לפני שלמדו לשחות, תיכוניסטים (חילונים) הרגו את עצמם בתאונות אופנוע או מכוניות של אבא ביום שישי בערב, בדרך כלל אחרי ששתו שתי בירות ועוד שוט של משו, והתחמקו ביציאה מהמועדון משניים שלושה סכינים.
סטריאוטיפי לכם מדי? בטח. דעות קדומות? ועוד איך. שנאת הזר, השונה, האחר הלא מוכר? צאו מזה. שום דבר שלא קראנו בעיתונים מאז האביב. ועוד לא אמרנו כלום על מי שיוצאים לטייל במדבר בלי מים (דתיים וחרדים) על מי שנאנסות בשירותי המועדונים (ניחשתם נכון) ועל סמים, בורות, פתיחות יתר, סגירות יתר וכל הילדים והנוער שהם קרבנות לחינוך ההורי המגזרי האופייני. כל האפשרויות נכונות.
זה לא פוליטיקלי קורקט להגיד את זה ככה, אבל הילדים שלנו מתים כמו שאנחנו מלמדים אותם לחיות. וזה נורא לא מנומס להגיד את זה בקול רם, אבל מה אפשר לעשות שסטטיסטיקות השנים האחרונות מלמדות באופן די ברור שיש בזה נטיות מגזריות? ככה יוצא שכל קיץ נשמע הרבה הסברים ותירוצים על איך זה קורה ואיך זה יכול לקרות לכל אחד שהוא ישכח את הילד שלו בשדה התעופה, או ביטבתה בין המכונית של האבא למכונית של האמא, ובמכונית סגורה על שפת הכינרת. זה אולי יכול לקרות לכל אחד, גם אם יש לו רק שני ילדים, בפועל זה קורה יותר, הרבה יותר, במשפחות דתיות שיש להן יותר מחמישה ילדים והם תמיד שוכחים לספור אותם.
גם החילונים לא אוהבים לקחת אחריות על אסונות האופייניים להם. זה לא הם זה הכביש, זו לא הבת שלהם שלבושה ככה ונכנסת לשירותים עם מישהו זר, אנסים לא חסר הרי בכל המגזרים, ולצעירים יש נטייה להתאבד בנהיגה בכל מקום בעולם ולא דווקא ביום שישי בערב. בלה בלה בלה, והדתיים הלאומיים ישוויצו בחבר'ה הטובים שיוצאים לעשות את שביל ישראל רגע לפני המכינה הקדם צבאית שתביא אותם ישר לשפיץ של הצבא. קטן עליהם כובע ושני ליטר מים.
בינתיים, וזה כאמור עוד לפני
שילדי היסודי יצאו לחופשה, כבר ספרנו הקיץ יותר מדי ילדים מתים בנסיבות המיוחדות למגזריהם (וזה לפני הסטטיסטיקות העיוורות למגזריות, של סתם תאונות דרכים וסתם טביעה של עולים חדשים וערבים בים, וסוטים חוצי מגזר ומוות בעריסה וכיוב') והגיע הזמן להפסיק לטשטש את זה. די!!! נמאס!!! תשמרו על הילדים שלכם.
לפני שלושה שבועות הוזמן הילד שלי למסיבת יום הולדת. חבורה של שמונה ילדים הוסעה ברכב משפחתי קטן, בעודם יושבים זה על זה ולא חגורים, למועדון באולינג בעיר הגדולה. "היה ממש כיף", אמר לי הבן.
ואני לא יכולה אפילו להתחיל לרשום את המורכבות המגזרית של ההורים האלה שלקחו את הבן שלי ועוד שבעה חברים שלו וסיכנו כך את חייהם. זה כבר באמת יהיה מדי סטריאוטיפי. אפילו גזעני.
