אימא ביונית

עדיין לא החליט אם כדאי להכניס אותה לקופסה או שקודם ייבש את שערה. איזה שיער יפה יש לה: חום וחם, עם זהרהורי בלונד. כך הייתה תמיד. זה הצבע שהוא זוכר ממנה. וליבת הפיאה, מאחורה, עם החוטים והשערות הסרוגים שתי וערב, כמו קן של גוזלי הבז בהרים. והמוך הפתלתול שמסתלסל מהחורים שבארג האחיד. אלא שכבר לא אחיד, פעם היה אחיד. הוא עדיין זוכר.

איזה שיער יפה יש לה (צילום: קובי קואנקס)

יריח את האריג החם, יריח אותה. ינשום עמוק את פאתה, את הקרקפת שמתחתיה. את לובן האישונים יישק, יחוש אותם מתוחים על שפתיו. איך עשו אותה יפה כמו כלה בחופתה. איך עיצבו את לחייה בעדינות כזו. מה דחפו פנימה שייראה יפה ומוצק כל כך? בדק, חקר, מצא שהוחדרה לה איזו משחה, אולי ג'ל מייצב. פעם קרא שמזריקים את זה לפרות שחוטות, להגמיש את העור לקראת עיצובו לתיקים ולנעליים.

נכנס פנימה לחדר השינה, עזב אותה בסלון מאחוריו, על הספה, שכובה, רגליה מפושקות, נהדרת במלוא יופייה. ישן קצת.

התעורר אל חום הצהריים. בקבוק המים על השידה, מרחק נגיעה. הוא יכול לשלוח אצבע ולחוש את קרירותם, עדיין. בקרוב מאוד יתחמם הבקבוק. עליו להיזהר שלא יקרה כך גם לה. עליו להיזהר עליה – שלא תתחמם יתר על המידה, שלא יישמטו אבריה, שלא ייזלו אישוניה, שלא יכתים הפורמלין את הבד הרקום של השמלה.

עליו לקום בזה הרגע ולמקם אותה בישיבה, הנה היא מושיטה את כף ידה קדימה, עיניה שמבטן כה ערני עדיין מפזילות אל מטבחה, המטבח שלה שעמד ריק בכל שעות היממה. את ארוחותיו קנתה תמיד במסעדה והשאירה לו פתק: יש אוכל במקרר, רק תחמם.

אימא יפה הייתה לו. כל שנות ילדותו ראה אותה בעיניים של גבר, חושב כמה היא יפה, לא כמו האימהות המקומטות עם שמלות הבַּנלוֹן וריח התמרוקים הזולים. הייתה לו אימא "קלאסה", ככה אמרו הבנים שהתבוננו בה בהתפעלות, גם המורים, אבל בייחוד המורות.

המורות הן שבחנו אותה מלמעלה למטה: זאתי אוהבת להתגנדר, זאתי זקוקה לוִיש הנצחי של המבט הנשי הבוחן, שתדע מה זה, שתִלמד לא לנקר עיניים.

והעיניים של המורים הגברים, המעטים שהיו בבית הספר – המורה להתעמלות-בנים, גברבר חוטי להפליא שלא הובן מעולם כיצד זכה פעם באליפות בּוֹקס, ובייחוד המבט העורג של המורה לתושב"ע, זקן קטן, כּיפָּלֶ'ה סרוגה, כאילו אכפת למישהו שהדּוֹס מפזיל אל אישה יפה. אישיפה, היה לוחש לה, אישיפה, בואי איתי לחדר המטאטאים באחורה, בואי תמשמשי לי.

אימא שלו צדה את מבטי הגברים כמו שנשים אחרות מפזרות מקלות כביסה בין הלבנים השמוטים על החבל. אלה אספו מקלות כביסה, היא אספה מחזרים. אימא שלו מיששה חזות גברים בעיניים מצועפות כּחל, כמו שנשים אחרות חבטו שניצלים סמרטוטיים לארוחת צהריים לילדים.

חזר לסלון. אימא על הספה, יפה כמו פעם, שעווה מעטרת את קצות עיניה. הקומביניזון תלוי עליה כמו תמול

שלשום, לא זע בד הניילון, גם כשהוא מזיז אותה מעט כדי לשבת לידה בנוחות על הספה. כתפה החשופה והדקה משוועת ליד גברית שתחבק. באין כאן מחזרים הולמים כפי שאהבה, יהיה עליו להיות האביר שייתן כתף והגנה. האם לא תמיד גונן עליה? בחיק מי בכתה מרורות על כל הגברים שרימו אותה, בגדו בה, זרקו אותה לכלבים? איזו אישה תזכה לקוולייר כמוהו – בריא, חסון, נאמן ומסור? רק אישה שאין לה מחליפות. כמוה. רק אימא שלו.

עד הלילה ישב לידה, מפדר את אפה ובודק שמא העור נסדק פה ושם, כי אז צריך טיוח. בן שאוהב את אימו לא יזניח אותה לפגעי הזמן ולמאכלת מזג האוויר. בן נאמן ישמור לו אם לתפארת. הכול התגלה תקין בבדיקה המדוקדקת שערך לפני שישכיב אותה לישון. אחרי שהלביש אותה בשמלתה האהובה ביותר, מודל מיוחד שקנתה בחנות מעצבים נודעת והתפארה בה בקרב אימהות חבריו, קיפל את רגליה וידיה, וטמן אותה שוב בקופסה.

יעל ישראל היא סופרת, עורכת ומבקרת ספרים ומנחת סדנאות כתיבה. בין ספריה: "סוף סוף רומן", "רואות מכאן את כל העולם", "יצאתי לחפש מחסה". זוכת פרס אס"י לשנת 2009 על הרומן "האלילות", שיראה אור בשנה הבאה בהוצאת ספרא