הופך שולחנות בארמון
"ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור" של מארק טווין הוא מסע בדיוני בזמן, שכוחו בקטילה המפוארת והמצחיקה של מיתוס "אבירי השולחן העגול". מנגד, חולשתו בבדיה המלאכותית, העשויה טלאים
בניגוד לתום סויר והקלברי פין הנצחיים והנטועים במציאות, "ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור" של מארק טווין, שהופיע בימים אלה בתרגום עברי חדש של יעל אכמון, הוא מסע בדיוני בזמן, ולמרות קסמי הכתיבה הוודאיים של טווין, כאן מונחות גם המגבלות שלו.
פרקי הספר הראשונים נפתחים בקטילה פארודית של ההוויה הילדותית בחצר המלך ארתור ואביריו, קטילה המייתרת קצת את סיפורי האבירים עצמם המובאים בהמשך בהרחבה. אבל על החולשה הסיפורית הזאת מחפים עדיין ההומור המבריק של טווין והמצבים הקומיים שאליהם נקלע הגיבור (כגון מרחץ הזיעה המענה שהוא חווה בצאתו במדי אביר למסע גבורה הזוי כלשהו, עם זבוב שהסתנן אל מתחת למדיו).
בכל אשמה הכנסייה הקתולית (צילום: איי פי)
אלא שככל שהעלילה מתקדמת אל חלקה השני, שבו מנסה הגיבור הינקי להשליט סדר שילטוני וטכנולוגי חדש בממלכה הימי-ביניימית, הולך גם ההומור ונעלם בדרך אל הסוף האלים, ובשלב זה נראה הסיפור כמו תרגיל מלאכותי בהתנגשות ציוויליזציות. וגם אם נוטים לייחס לטווין בהקשר זה אי-אלו ניבויי עתיד, הרי העלילה עצמה נראית כמעשה טלאים (הספר אכן נכתב בכמה תקופות זמן).
סיפור המסגרת מגולל את הרפתקאותיו של הגיבור הינקי שהוטל 1,300 שנה אחורה בזמן, למן הרגע שהוא נשבה בידי אביר ונידון למוות סתמי בחצר המלך, דרך הינצלותו באמצעות הונאת-כישוף (המשתמשת בליקוי-חמה כדי לאיים על הממלכה בכיבוי השמש), ועד ניסיונו לחולל מהפכה שתחליף את המלוכה הנצלנית - ברפובליקה שיוויונית, את הקתוליות החשוכה - בפרוטסטנטיות חופשית, את התקשורת מפה-לאוזן - בעיתונות, ועוד.
הניסיון הזה, הנעזר בידע הטכנולוגי העדיף של בן המאה ה-19 (הסיפור הופיע ב-1889), מסתיים בשפך דם גדול ואכזרי - כי רוח העם ורוח הזמן אינן מתאימות, ואי אפשר לזרז אותן, ומנהיג המהפכה עצמו פועל בכוחניות ובאטימות, והנשק הטכנולוגי קטלני יותר.
קורע את המלך ארתור לגזרים
בניגוד לסוף הסיפור, שאף אחד לא יוצא ממנו צודק, ראשית הדברים נובעת דווקא מתוך עמדה מוסרית מרשימה; טווין יוצא כאן נגד הרומנטיקה שהתעוררה במאה ה-19 סביב האצולה והאבירים של ימי הביניים - בין השאר בזכות הרומנים ההיסטוריים המאדירים של וולטר סקוט ("אייבנהו"), שכתב כמה עשורים לפני טווין.
בדרכו הסאטירית קורע טווין לגזרים את אבירי השולחן העגול של המלך ארתור בקמלוט האגדית, שפעלו בראשית הטרנד הימי-ביניימי הזה, אשר נמשך כאלף שנה. לא רק שהוא מציג אותם כפראים תמימים ואינפנטילים אשר עיקר תודעתם נתונה לסיפורי קרב דמיוניים ("הם סיפרו שקרים מרהיבים ביותר בנאיביות עדינה וכובשת והקשיבו ברצון לשקרי האחרים ואף האמינו להם"), אלא גם כמי שמנצלים באופן מחפיר את עמל העם, וכמי שחמלה אנושית פשוטה זרה להם.
הנה למשל מספר הגיבור על חצר המלך, הצופה בקרבות אבירים מדממים (כרגיל, ההיתול הטוויני הוא חלק מהדיווח): "אותן גבירות יפהפיות בהמוניהן, המזדהרות במחלצותיהן הברבריות, היו חוזות באביר המושלך מסוסו בזירה כשרומח בעובי הקרסול משפד את גופו והדם ניתז לכל עבר, ובמקום להתעלף היו מוחאות כפיים ודוחקות זו בזו כדי להגיע לעמדת תצפית טובה יותר. רק פה ושם הייתה אחת מהן ממהרת לשלוף ממחטה ולהפגין שברון לב מופרז, ויכולת להמר בביטחון שסקנדל מסתתר שם היכן שהוא, והיא חוששת שהציבור עדיין לא גילה זאת".
אומה של תולעים
המוטיבציה של טוויין בהוקעת האפליה הקשה ששררה בחברת האבירים ההיא, נוגעת כמובן גם לעוולות מתקופתו שלו, כגון העבדות ואפליית השחורים. בראש פירמידת העוול הימי-ביניימית מעמיד טווין את הכנסייה הקתולית, אשר סיפקה לעצמה ולאציליה את הצידוק האידיאולוגי לשחיתות.
בין היתר הוא כותב: "היא המציאה את 'זכותם האלוהית של המלכים למשול'... היא הטיפה (לפשוטי העם) ענווה, ציייתנות לנעלים מהם ויופי הטמון בהקרבה עצמית; היא הטיפה (לפשוטי העם) להפנות את הלחי השנייה; היא הטיפה (עדיין לפשוטי העם, תמיד לפשוטי העם) סבלנות, שפלות רוח, אי התנגדות לדיכוי".
הכנסייה, טוען כאן טווין מפי גיבורו, הפכה אומה של אנשים ל"אומה של תולעים", ובפועל היו רוב בני העם הבריטי בימי אותו ארתור אגדי (ובימים שיבואו) עבדים נרצעים אשר התקיימו למען מטרה אחת: "להתרפס בפני המלך והכנסייה והאצולה; לעבוד למענם בפרך, לרעוב כדי שיאכלו הם לשובע". לא פלא שהבריטים נעלבו מן הסופר הינקי שבעט כאן בכמה פרות היסטוריות קדושות.
העבדות הזו היא הסיבה לכך שטווין מדבר בספר בסוג של הערצה, אמנם אירונית, על המהפכה הצרפתית, שבמרחץ דמים קצר יחסית קטעה את הניצול המדמם והממושך של ימי הביניים. זו המהפכה אשר "שטפה אלף שנים של מעשי נבלה... חצי טיפת דם על כל חבית שנסחטה בעינויים מתמשכים".
גם אצל גיבור הסיפור שבדה טוויין ייגמר הכל במרחץ דמים, אבל בלי שום שחרור אמיתי נלווה, וכאמור, מתוך תחושה של סתמיות. ועדיין, יש בספר הזה הרבה צחוק ושנינות, וכמה דברים ראויים לשבח: מלאכת התרגום המוצלח; הציורים בשחור-לבן שנלקחו מהספר המקורי, ומצליחים בהחלט להכניס אותנו לאווירה הנכונה, ואחרית-הדבר מרחיבת הדעת של נועה מנהיים. חובבי טווין המושבעים ימצאו כאן המון עניין והנאה.
"ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור" מאת מארק טווין, תרגום: יעל אכמון, הוצאת גרף, 367 עמ'
לפנייה לכתב/ת 
