שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הגיע הזמן לניאו-אחדות
    "נכון, המפריד צעקני יותר, מושך יותר, מסעיר יותר. אך היהדות בנויה על כך שאין האדם עושה את שיצרו מורה לו, אלא להיפך. אז במקום להאשים זה את זה בניאו-רפורמה או ניאו-חרדיות, הבה ונתחייב לניאו-אחדות המכירה בכך שיש מקום לכולנו"

    הציבור הדתי-לאומי סוער בימים האחרונים סביב אמירה המיוחסת לראש ישיבת רמת-גן, הרב יהושע שפירא, כאילו פועלת בקרבו תנועה של "ניאו-רפורמיות". קשה להחמיר בעוצמת אמירה כזו כלפי יהודי הרואה עצמו אורתודוכסי. למעשה, מדובר בהוצאתו מהמכנה המשותף הרחב (מאוד) של מתחם המחלוקת הלגיטימית, אל מחוץ למחנה. הדברים כואבים שבעתיים כאשר הם מגיעים מפיו של מי שנחשב בשר מבשרה של הציונות הדתית. ואכן רבים וטובים שחשו שאמירה זו כוונה כלפיהם הגיבו לה בחומרה ובחריפות. הרב שפירא כתב בסוף השבוע שדבריו לא הובנו כהלכה, אך הסערה עומדת בעינה.

     

    אין ספק שבבסיס הדברים מצויה מחלוקת אמיתית וממשית, שעניינה בתמצית הדרך הנכונה בה אמור יהודי דתי בעידן המודרני להתנהג ביחסיו עם העולם הסובב אותו. אולם, אני מבקשת לצאת מן הסערה הנוכחית ואף מן המחלוקת האידאית, משמעותית ככל שתהיה, ולשאול: כיצד בכלל הגיע הציבור הדתי-לאומי למצב זה של הטחת עלבונות פנימית? איך זה שתלמידיו של הרב שפירא יוצאים בקביעות לרחובה של עיר, למשל לרחוב שינקין בתל-אביב, מדברים במאור פנים אמיתי עם מי שאינם חובשים כיפה ולובשים ציצית ומראים להם את המאור שביהדות – אך מתקשים למצוא מכנה משותף עם חבריהם הדתיים?

     

    השאלה מתחדדת כאשר זוכרים שמדובר בישיבת רמת-גן. לא בירושלים, לא בבני ברק, גם לא בגבעת שמואל או בפתח תקווה. רמת-גן, עיר שכמעט ואיבדה את צביונה הדתי, וכעת פועלים בה ישיבה גבוהה וציונית, מדרשה לנשים ושיעורי יהדות, שנוסדו בעיר מתוך כוונת מכוון כלפי הציבור כולו.

     

    לפני 20 שנה, המראות של צעירים דתיים ברמת גן ואף בתל אביב, לא היו נדירים. אך בני הדור הקודם, ובמידה מסוימת גם הדור הנוכחי, נטשו בהדרגה את הערים החילוניות והחלו להסתגר בגטאות-מרצון. הציונות הדתית, זו שאמורה להיות הקשר-הגשר בין הציונות החילונית לבין הדת והמסורת, עברה תהליך של התבדלות והקצנה – הן במישור המדיני-פוליטי והן במישור הדתי-חברתי.

     

    והנה, דווקא בניהם של אותם מסתגרים, הם אלו החוזרים לרמת-גן, לתל-אביב, לגבעתיים ולחיפה. הם נפגשים עם בני גילם החילונים, משוחחים איתם, לא בכפייה, לא ב"מיסיונריות", אלא מתוך אחווה אמיתית ואהבת ישראל. הם מבקשים להכיר לציבור כולו את פניה היפות והאמיתיות של היהדות, לא זו ה"מתחרדת" והמסתגרת בתוך עצמה, לא זו החיה על חשבון הכלל אותו אין היא מוכנה לשרת. אלא, זו המסייעת לכל נצרך, הפועלת בשכונות ובערי פיתוח והקובעת: "כולנו בני איש אחד נחנו".

     

    לאן נעלמה הסובלנות?

    אך למרבה האכזבה, כאשר מישהו שלכאורה קרוב לדרך ולאמונה מנסה ללכת בכיוון קצת שונה – התגובה היא חריפה, מסמנת ומתנתקת. נשים בהנהגת קהילות וכלוקחות חלק במרחב הציבורי הלכתי – ניאו-רפורמה. חברה מעורבת – ניאו-רפורמה. להיכן נעלמה הסובלנות דווקא בבית פנימה? האומנם גם הפעם יתברר שאין עזה כמחלוקת אחים ואין קשה כשנאת החבר-דאתמול?

     

    אלו אינן שאלות רטוריות. זהו תיאור של מצב כואב וכאוב, שחובה להתעשת בהקדם ולהיחלץ ממנו ומיד. כידוע, למחלוקת צריך שניים, ולכן גם מי שרואים את עצמם ניצבים מול הנעשה, אינם יכולים לעטות ארשת של צדקנות ולומר: ידנו לא הייתה במעל הזה. הזכרנו את הפסוק "כולנו בני איש אחד נחנו" – ונזכיר גם את המילים הבאות: "כנים אנחנו". האחדות מחייבת כנות, מחייבת הכרה בכך שהאחריות היא של כולם – הן לפירוד והן לתיקונו.

     

    ראוי שניזכר, ש"כשם שפרצופיהם שונים – כך דעותיהם שונות". מי שרואים עצמם כשומרי התורה ומצוותיה, מחויבים אכן לעמוד על משמר הדת. אולם, כשם שאין לקבל את תפישת העולם החרדית הרואה בדרכה שלה את הדרך הבלעדית

    לקיום ההלכה, כך יש להישמר מפני התפלגות לכתות-כתות שכל אחת מאמינה שיש לה מונופול על האמת. המשותף עולה עשרות מונים על המפריד.

     

    נכון, המפריד צעקני יותר, מושך יותר, מסעיר יותר. אך הרי היהדות בנויה על כך שאין האדם עושה את שיצרו מורה לו, אלא להיפך – מכפיף את רצונותיו לדרך התורה וההלכה. אז במקום להאשים זה את זה בניאו-רפורמה, ניאו-חרדיות (זה יהיה מן הסתם הסלוגן הבא) – הבה ונתחייב לניאו-אחדות: אחדות המכירה בכך שהמגרש הוא רחב ידיים ולכל אחד ואחת יש בו מקום ותפקיד. זוהי חובתה ההיסטורית של הציונות הדתית לא רק לעצמה, אלא גם לחברה הישראלית. והרי הציונות הדתית נמצאת בחוד החנית, כאשר מדובר בנתינה ובהקרבה למען הכלל. לא די במוכנות למסור את הנפש על הגנת העם והארץ – יש להתגייס גם למען אחדות העם והארץ, שבלעדיהם אין לנו דבר.

      

    • ד"ר עליזה לביא היא מרצה במחלקה למדעי המדינה של אוניברסיטת בר-אילן, ומחברת הספר תפילת נשים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הגיע הזמן לניאו-אחדות"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ותן חלקנו
    מומלצים