דם על הידיים

"בדם קר" של טרומן קפוטה, מחבר "ארוחת בוקר בטיפני'ס", הודפס לראשונה ב- 1966 ונחשב לקלאסיקה אמריקנית. הספר הוא מסע שערך המחבר בהולקומב, קנזס, בעקבות הירצחה של משפחת קלאטר: זוג הורים ושני ילדיהם הצעירים – שזעזע את אמריקה

הכפר הוֹלקוֹמבּ שוכן במישורי החיטה הגבוהים של מערב קנזס, אזור נידח שתושבי קנזס שאינם בני המקום מכנים "אי שם". האזור הכפרי, כמאה ועשרה קילומטרים מזרחה לקולורדו, עם הכחול הנוקב של שמיו והצלילות המדברית של האוויר, נראה כשייך למערב הרחוק יותר מאשר למערב התיכון.

המבטא המקומי מנומר בעוקצי ההגייה של הערבות, אנפוף של פועלי חווה, והגברים, רובם לובשים מכנסי סִפָר בעלי גזרה צרה וקו מותניים גבוה, ונועלים מגפי עור גבוהי עקב ומחודדי חרטום. הארץ שטוחה ומרחבי הנוף עצומים; סוסים, עדרי בקר, ומקבצים לבנים של מִגדלי ממגורות המתנשאים בחן כמקדשים יווניים, שמתגלים לעין הנוסע בדרכים הרבה לפני שהוא מגיע אליהם.

גם את הולקומב ניתן לראות ממרחק. לא שיש הרבה מה לראות – קבוצה חסרת תכלית של בניינים, הנחצית

במרכזה על ידי המסילות הראשיות של חברת הרכבות "סנטה פֶה", כפר קטן, אקראי, התחום מדרום ברצועה חומה של נהר האַרְקנסוֹ (שנכתב ארקנזס אבל מבטאים אר-קנ-סו) ומצפון בכביש המהיר מספר 50, וממזרח וממערב באדמות ערבה ושדות חיטה.

לאחר הגשם או כאשר השלג מפשיר, הופכת שכבת האבק ברחובות חסרי השם, חסרי הצל, חסרי המדרכה, לשכבה עבה של בוץ. בקצה אחד של הכפר ניצב מבנה בלה מזוקן, מטויח בסטוּקוֹ, שעל גגו נסמך שלט חשמלי המורה ריקודים, אבל הריקודים חדלו והשלט עצמו נותר חשוך זה שנים.

בסמוך ניצב מבנה אחר ועליו שלט לא רלוונטי: בצבע זהב מתפורר על חלון מלוכלך רשום בנק הולקומב. הבנק נסגר בשנת 1933, והחדרים שבהם נספרו השטרות הוסבו לדירות. זהו אחד משני "בתי הדירות" של הכפר, השני הוא בית אחוזה מט לנפול, המוכר כ"בית המורים" משום שרוב מורי בית הספר המקומי מתגוררים בו. אך מרבית בתי הולקומב הם מבנים מוכנים לבנייה מהירה, עשויים מסגרת עץ ולבנים בני קומה אחת ובעלי מרפסות קדמיות.

על סניף הדואר המתפורר שבתחנת הרכבת מולכת אישה כחושה הלובשת ז'קט מעור לא מעובד, מכנסי ג'ינס ומגפי בוקרים.. תחנת הרכבת עצמה, שצבעה הזרחני הולך ומתקלף, עגמומית באותה מידה; ה"צ'יף", ה"סופר-צ'יף", ה"אֶל-קפיטן", חולפים בה מדי יום, אבל קווי אקספרס מהוללים אלה לעולם לא עוצרים שם. גם לא רכבות נוסעים רגילות – רק רכבת משא מפעם לפעם.

קפוטה. מסע בעקבות הרצח (צילום: GettyImage)

על הכביש המהיר נמצאות שתי תחנות דלק, שאחת מהן משמשת במקביל כחנות מכולת דלת אספקה, ואילו השנייה היא גם בית קפה עמוס – בית הקפה של הרטמן, שבעלת המקום, הגברת הרטמן, אחראית בו לאספקת כריכים, קפה, משקאות קלים ובירה דלת אלכוהול. (הולקומב, כמו שאר קנזס, "יבשה")

וזה, למעשה, הכול. אלא אם כן אנו כוללים, כמתחייב, את בית הספר של הולקומב, מוסד נאה למראה, המגלה מצב עניינים שחזותה של הקהילה נוטה להסוות: ההורים השולחים את ילדיהם לבית הספר הזה, שהוא מודרני, "מגובש" ומצוּות בכישרון – לומדים בו ילדים מגיל הגן ועד התיכון, וצי של אוטובוסים מסיע את התלמידים, שמספרם בדרך כלל כשלוש מאות ושישים, ממקומות המרוחקים גם מאה עשרים וחמישה קילומטרים משם – ההורים האלה הם על פי רוב אנשים אמידים.

חוואים ברובם, צאצאיהם של הורים ממוצא מגוון – גרמנים, אירים, נורווגים, מקסיקנים, יפנים. הם מגדלים בקר וכבשים, חיטה, דוחן, זרעי דשא וסלק סוכר. חקלאות היא תמיד עסק מסוכן, אבל אלו שעוסקים בה במערב קנזס מגדירים את עצמם "מהמרים מלידה", כי הם נאלצים להתמודד עם כמות משקעים נמוכה במיוחד (הממוצע השנתי הוא 450 מילימטר) ועם בעיות השקיה קשות.

עם זאת, שבע השנים האחרונות היו שנים ברוכות ללא בצורת. החוואים במחוז פִיני, שהולקמב משתייכת אליו, הצליחו יפה; הם הרוויחו את לחמם לא רק מחקלאות אלא גם מניצול משאבי הגז הטבעי שבאזור, והדבר משתקף בבית הספר החדש, בעיצובם הנוח של בתי החווה, במִגדלי הממגורות הגבוהים והתפוחים.

עד לבוקר אחד באמצע נובמבר 1959, מעטים מתושבי ארצות הברית – ובעצם, מעטים מתושבי קנזס – שמעו אי פעם על הולקומב. כמו מי הנהר, כמו רוכבי האופנועים בכביש המהיר וכמו הרכבות הצהובות החולפות על פסי מסילת ה"סנטה פֶה", שום דרמה בדמותם של אירועים יוצאי דופן מעולם לא עצרה כאן.

תושבי הכפר, מאתיים ושבעים איש במספר, היו שבעי רצון מן המצב והיו שמחים להמשיך בשגרת חייהם – לצאת לעבודה, לצוד, לצפות בטלוויזיה, להשתתף באירועים חברתיים בבית הספר, בחזרות המקהלה, בפגישות של מועדון ה-4-H , אבל אז, בשעות המוקדמות מאוד באותו בוקר בנובמבר, בוקר יום ראשון, הפריעו קולות לא מוּכּרים את מקהלת הקולות הלילית השגורה של הולקומב – את קינתם ההיסטרית של הקוֹיוֹטים, את חריקתם היבשה של שיחי ערבה מתגלגלים, את מירוץ יללתם המתרחק ונמוג של צופרי הקטרים.

באותו לילה, איש בהולקומב לא שמע את ארבע היריות של רובה הציד, שבסופו של דבר קיפדו את חייהן של שש נפשות. אבל לאחר מכן, אנשי הכפר, שעד אז בטחו איש ברעהו עד כדי כך שאפילו לא טרחו לנעול את דלתותיהם, שבו ושִחזרו שוב ושוב בדמיונם את ההתפוצצויות האיומות הללו שהציתו להבות של חוסר אמון, שלאורן, שכנים ותיקים שלחו זה בזה מבטים מוזרים, כזרים.

הבעלים של חוות ריוור וַאלי, הֶרבּרט ויליאם קְלאטֶר, היה בן ארבעים ושמונה, ובדיקה רפואית שערך זמן קצר קודם לכן לקראת רכישת פוליסת ביטוח אישרה שמצב בריאותו מצוין. אף על פי שהרכיב משקפיים נטולי מסגרת והיה בעל קומה ממוצעת בלבד, פחות ממטר ו-80 סנטימטרים, הותיר מר קלאטר רושם של גבר שבגברים.

כתפיו היו רחבות, שערו שימר את צבעו הכהה, לסתו המרובעת ופניו המביעות ביטחון שמרו על גוון צעיר ובריא, ושיניו, הלבנות והחזקות מספיק לפצח את קליפתו של אגוז, היו עדיין ללא רבב. משקלו היה 70 קילוגרם, כפי שהיה ביום שבו סיים את התמחותו בחקלאות באוניברסיטה של קנזס. הוא לא היה עשיר כאיש העשיר ביותר בהולקומב – מר טיילור ג'ונס, חוואי שכן.

עם זאת, הוא היה האזרח המוכר ביותר בקהילה, והתבלט הן שם והן בגַרדֶן סיטי, עיר המחוז הסמוכה, שם

עמד בראש ועד הבנייה של הכנסייה המֶתוֹדיסטית הראשונה, שבנייתה הושלמה זה עתה, בעלות של שמונה-עשר אלף דולר. הוא שימש יושב ראש ועד הארגונים החקלאיים בקנזס, ושמו הלך לפניו בקרב חקלאים מן המערב התיכון, כמו גם באחדים ממשרדי הממשלה בוושינגטון, כחבר במועצת מנהלי האשראי החקלאי הממשלתי בתקופת נשיאותו של אייזנהאואר.

מר קלאטר ידע תמיד מה הוא רוצה להשיג ובדרך כלל גם הצליח בכך. על ידו השמאלית, על מה שנותר מאצבע שהושחתה על ידי מכשיר חקלאי, הוא ענד טבעת זהב, שסימלה זה רבע מאה את נישואיו לאדם שרצה לשאת - אחותה של חברתו לספסל הלימודים בקולג', נערה, ביישנית, אדוקה ועדינה ששמה בּוֹני פוֹקס, שהייתה צעירה ממנו בשלוש שנים. היא ילדה לו ארבעה ילדים – שלוש בנות ובן.

הבת הבכורה, אֶווינה, נשואה ואם לילד בן עשרה חודשים, התגוררה בצפון אילינוי, אך נהגה לבקר בהולקומב לעתים תכופות. ואכן, היא ומשפחתה היו אמורים להגיע בעוד שבועיים, כי הוריה תכננו לכבוד חג ההודיה איחוד רב היקף של שבט קלאטר (שראשיתו הייתה בגרמניה; הראשון מבני קלאטר – או קלוֹטר, כפי שאוית השם בימים ההם – הגיע לכאן ב-1880).

כחמישים קרובי משפחה הוזמנו, אחדים מהם היו אמורים להגיע ממקומות מרוחקים כמו פּאלאטְקָה, פלורידה. גם בֶּוֶורלי, הקרובה לאווינה בגיל, לא גרה עוד בחוות ריוור ואלי; היא שהתה עתה בקנזס סיטי, שם למדה בבית הספר לאחיות. בוורלי הייתה מאורסת לסטודנט לביולוגיה, צעיר שאביה העריך מאוד; ההזמנות לחתונה שיועדה לשבוע חג המולד, כבר הודפסו. בבית נותרו הנער, קֶניוֹן, שכבר בגיל חמש-עשרה היה גבוה ממר קלאטר, ואחות אחת, בוגרת ממנו בשנה – חביבת הכפר, ננסי.

בכל הנוגע למשפחתו הייתה למר קלאטר רק סיבה אחת לאי שקט – בריאותה של אשתו. היא הייתה

"עצבנית" וסבלה מ"התקפים קלים" – אלה היו הביטויים המגוננים שבהם השתמשו הקרובים לה. לא שהאמת בקשר ל"סבלותיה של בוני המסכנה" הייתה בגדר סוד; הכול ידעו שבשש השנים האחרונות היא אושפזה מדי פעם לטיפולים פסיכיאטריים.

אבל גם על שטח אפלולי זה האירה לאחרונה השמש. ביום רביעי שעבר, כשחזרה משהייה בת שבועיים במרכז הרפואי וֶסלי בוויצ'יטה, המקום הקבוע שאליו נהגה לפרוש, הביאה עמה הגברת קלאטר חדשות שאמינותן מוטלת בספק; היא סיפרה בשמחה לבעלה, שהמקור למצוקתה, כפי שקבעה סוף-סוף חוות הדעת הרפואית, סוף-סוף אינו בראשה אלא בעמוד השדרה – הסיבה היא פיזית, חוליה שזזה ממקומה.

כמובן, יהיה עליה לעבור ניתוח ולאחר מכן היא "תחזור שוב לעצמה". הייתכן שהמתח, ההתבודדויות, אנחות הבכי שהוחנקו בכרית מאחורי דלתות סגורות, היו כולם תולדה של עמוד שדרה פגוע? אם כן, מר קלאטר יוכל לברך את מוזמני סעודת חג ההודיה בלב שלם ואסיר תודה.

מאנגלית: ליאור שטרנברג. עטיפה: טליה בר. הסדרה לספרות יפה, 269 עמ', כתר