אין מספיק שעות
איך מצלמים סרט תוך כדי עריכה, למה אסור לשתות עם בקבוק מול הפנים ומה בכלל הקשר בין השניים? אהוד קינן מ-ynet גילה את התשובות בדרך הכואבת כשהפיק סרט ב-48 שעות. פרס לא יצא לו מזה אבל אי אפשר להכחיש: היה שם שמח
לפני חודש, ב-17 ביוני, יצאו עשרות צוותים למשימה כמעט בלתי אפשרית: לכתוב, לצלם ולערוך סרט קצר ב-48 שעות בלבד. אהוד קינן מ-ynet שימש כמפיק בצוות של קבוצת "דורבנות" . פרס לא יצא לו מזה - השבוע נודע כי סרטו "נדחק לפינה" לא עלה לגמר - אבל קשה להגיד שלא היה שם שמח. למזלכם, אהוד תיעד את הנעשה מאחורי הקלעים של ההפקה המזורזת, וכעת מזמין אתכם לראות ולקרוא איך זה באמת לעשות סרט ב-48 שעות.
יום שישי, 5:30 בבוקר. אנשים מיושבים בדעתם ישנים עכשיו, אפילו לא קרובים להתעוררות. השעון המעורר שלי מצלצל ואני מתעורר משינה מתוקה בת שעה וחצי על גבי פוטון באולפן הקלטות תת קרקעי בדרום תל-אביב. אני ניגש להעיר את הבמאי אסף שגיא שישן על השטיח. תוך עשר דקות אנחנו כבר בדרכנו לצילומי השלמות לסרט בתחרות 48 שעות, בה הייתי המפיק וראש קבוצת "דורבנות". עוד 13 שעות צריך להגיש סרט מוכן בסינמטק.
במסגרת התחרות, כנרמז משמה, צריך להפיק סרט בטווח הזמן הקצר הזה. החל מהכתיבה, דרך ההפקה והצילום, ועד העריכה וההגשה. איך מונעים מקבוצות להכין משהו מראש? ממש בזמן ההזנקה מגרילים אחד מתוך 14 ז'אנרים אפשריים ויש להשתמש בשלושה מרכיבי חובה. במקרה שלנו היה זה סרט בלשי, ומרכיבי החובה לכל הקבוצות היו קרח, דמותו של השר בלי תיק בני מצליח והמשפט "אתה בטוח שזה חוקי?"
תיאורטית, סיימנו את הסרט ב-47 שעות ו-10 דקות, על פי מועד המסירה. במציאות, אפשר להתחיל את הספירה כמה ימים קודם לכן, עם משימות שקדמו להפקה ועשרות מיילים וטלפונים לצוות שמתאפיינים בעיקר בהבטחה שאחרי שנדע מה התסריט, נדע איפה מצלמים ונגיד להם לאן לבוא ומתי.
זוממים תסריט, ושכולם יהיו בהיכון (צילומים: אסף שגיא)
"כרגע תישאר בהיכון", היה משפט שחזר על עצמו. יום לפני תחילת ההפקה וביום ההפקה עצמו, אני מוצא את עצמי עוסק בהשגת דברים שלא הייתי בטוח שיהיו לנו - עורכי פסקול, שעושים את ההבדל בין סרט שנשמע ביתי לכזה שנשמע מקצועי, ומצלמה - שעושה את ההבדל בין סרט שנראה ומצולם טוב, לכזה שנראה טוב בדמיון שלנו בלבד.
מותו של מר קק"ל
אחרי ההזנקה מגיעה ישיבת הכתיבה. התסריטאי ואני רצים להביא את האוטו כדי לא לדחוק את דרכנו החוצה בין 200 איש. הבמאי מצטרף אלינו עם הפרטים האחרונים וכבר בנסיעה מתחילים להריץ רעיונות אחרי שמרכיבי החובה פסלו את כל הרעיונות שחשבנו עליהם טרם ההזנקה. נסו אתם להכניס את השר בני מצליח לסרט על גיבור העל "מר קק"ל" - לא עובד.על בטן ריקה אי אפשר לחשוב אז נוסעים לאזור אולפן "המערבל" שהיה חמ"ל, חדר עריכה, אולפן הקלטות וחדר השינה למשך יומיים. תוך כדי ארוחת ערב מתקשרים לחברים ומספרים להם על הפנטזיה שלנו לסרט בן ארבע עד שבע דקות. השר בני מצליח רוצה לקבל תיק. הוא חוטף או רוצח שר אחר. "ומה האמירה שלך בסרט? מה אתה רוצה להגיד?" שואל אחד החברים, ואיך הסיפור נגמר? צודק. אין לנו תשובות. ממשיכים לפתח את הרעיון ולשים איזושהי אמירה במרכז - ומגיעים לסיפור שמוסכם על כולם.
בשלב הזה יש רק סיפור מסגרת כללי לכל הסצינות בלי הדיאלוגים והניואנסים. אני מתחיל בטלפונים לכל הצוות ונוסעים ללוקיישן הראשון - ביתו של השחקן הראשי בסרט, מישל דור. לקראת שעות הלילה מתרכזים עוד ועוד אנשי צוות בבית - תאורנים, שחקנים, מנהלת תסריט, מאפרת, תסריטאי, מקליט ועוד. בעודנו נדחסים במשרד לקראת הצילום הראשון, הבמאי מגולל את סיפור העלילה ואני לא ממש מתעניין במה יקרה לבלש שלנו ולשר בני מצליח, אלא חושב רק על דבר אחד: איפה הלוקיישן הבא ואיך מסיעים את כל האנשים והציוד עם שתי מכוניות.
בסוף אין מנוס: חייבים לרוץ
עוד טייק ועוד טייק, ואנשי הצוות והשחקנים הופכים לעצבניים ועייפים יותר. כולם עושים זאת מסיבותיהם המשונות ללא כל תמורה, וחלקם אחרי יום עבודה מתיש אחד ולפני יום עבודה מתיש נוסף. לאט לאט אנחנו משחררים אותם הביתה בשעות הקטנות של הלילה.
אוכל, שינה, צילום, עריכה
לקראת 5:00 בבוקר, אחרי טייקים אינסופיים ושיכתובים בלתי נגמרים של התסריט, יום הצילומים הראשון מסתיים ואני משחרר את אנשי הצוות לביתם. בעוד ארבע שעות מתחיל יום הצילומים הבא בהרצליה. אחרי קיפול הציוד וההגעה ללוקיישן, צריך להחליט איך לחלק קצת פחות משלוש שעות למספר משימות עיקריות: תכנון המשך לוח הזמנים, אוכל, שינה ומקלחת. מה עושים? מסתפקים בקצת מכל דבר וממשיכים לצלם.הבמאי כותב ומקליט דוגמאות לקריינות של הגיבור על גבי לפטופ זעיר ושולח לו את זה במייל. הוא משמיע לנו אותן בטלפון והשיחה לא ממש זורמת, ואז מגיעה הוראת בימוי קצת לא שגרתית: "תעשן שתי סיגריות ותקליט שוב". גם הבמאי וגם אני מתנגדים לעישון, אבל כנראה שאין ברירה. חצי יום הצילום עם סצנת השיא של הסרט מסתיים, ונוסעים לאלפון לערוך, בזמן שאיל שינדלר כבר כותב ומקליט מוזיקה לסרט.
חלק גדול מהעבודה כבר נעשה על ידי העורך שישב באולפן במשך כל היום וקיבל את הקלטות. אחד השחקנים הפך לנהג ועשה את השליחויות; בתמורה הוא קיבל שניצל בפיתה. על פי לוח הזמנים שתוכנן מראש, בשלב הזה הסרט כבר מוכן לעריכה ומאפשר לנו לישון בלילה.
כוכבי הסרט, מישל דור ואלון גור-אריה. לפחות להם יצא לישון קצת
אבל ב-48 שעות לא עובדים לפי לו"ז ונשארו עוד שתי סצנות לצלם בשתי ערים שונות, עם שני שחקנים שונים ובשעות שונות של היום - בשביל לקבל תאורה אחרת. אחת מהן היא זו של שישי בבוקר, השניה בחמישי בערב - מול קרית הממשלה.
יש לכם אישור?
כמובן שגם צילום אחד לפני האחרון לא יכול לרוץ חלק. למרות שמדובר בתקופה של הימים הארוכים בשנה, השמש מתחילה לשקוע, השחקן לא מוצא חניה והמאבטחים מתקרבים לעברנו ומבקשים שלא נצלם את המתקן הרגיש. פרצופי העגל המתחננים והעייפים וההבטחה שהצילום יהיה קצר ורק על רקע הקיר החיצוני של הבניין מדברים לליבם של המאבטחים. אנחנו מספיקים לעשות את זה בשני טייקים וחצי.אז מתחיל הלילה הלבן של העריכה. אנחנו שולחים עוד טקסטים לקרייניות למישל וקובעים איתו להשלמות בשש בבוקר. הפעם הקריינות מגיעה עם קצת קללות (ובצדק), אבל במספר טייקים והגיות שונות - מה שבאמת הפך את מלכאת ההדבקה לקלה יותר. המוזיקה, בינתיים, כבר כמעט מוכנה.
אחרי שחוזרים מצילומי ההשלמות, מתחיל הלחץ האמיתי. עורכי הפסקול כבר בדרך והדד-ליין האמיתי הוא תחילת העבודה שלהם - עוד שעתיים. עם שניות בודדות לנשום ולשתות מים, אנחנו מוציאים גרסה אחרונה וסופית של הסרט שמועברת לאנשי הפסקול, שיוכלו להקליט אפקטים ולערוך את הדיאלוג.
אחרי חצי שעה אנחנו עורכים גירסה אחרונה וסופית נוספת - והיא שוב עוברת לטיפול אנשי הפסקול. עד מהרה אנחנו חוזרים לעבוד איתם - להכין כותרות, לעשות תיקוני צבע, לוודא שהסרט מסונכרן עם פס הקול ולסגור את העריכה.
18 אנשי צוות ושחקנים עבדו על הסרט, נוסף על אנשים מסביב שתמכו וסייעו. בסך הכל צילמנו בחמישה לוקיישנים, לא משהו הגיוני לעשות בסרט קצר שיש מעט זמן להפיק. בכל זאת, ב-16:48 כבר היו בידינו שתי קלטות עם הסרט, וגיבוי נוסף על גבי דיסק און קי.
אבל רק אחרי שמסרנו את הקלטות וכל המסמכים הנדרשים בסינמטק, כל הלחץ שהצטבר במשך יומיים הפך להקלה. כל ביס מארוחת הערב בשישי וכל שניה במקלחת נראו פתאום מרגשים הרבה יותר, על אף שהמים היו רותחים בצורה לא אנושית.
הצלחנו לעשות סרט בשתי יממות ולא לצאת מדעתנו. אפילו נשאר לי זמן לקרוא את התסריט כדי לדעת מה הפקתי בכל כך מעט זמן.
