חוק הנכבה שוב עולה לכותרות - וטוב שכך. ככלות הכל, קיים פגם עמוק בחברה שמוכנה להתיר ביטוי ממוסד מצד מגזר שלם, של אבל על כישלון הכחדתה. זוהי הסיבה שחוק הנכבּה המוצע
אינו מהווה הפרת זכויות דמוקרטיות, אלא ביטוי מרענן של שפיות וחיות לאומית.
המחוייבות למשטר דמוקרטי אינה הסכם התאבדות, ולא מסמלת הסכמה להכחדה עצמית באמצעות כסילות סופנית. תנאי הכרחי ליישום עקרונות בדמוקרטיה אינו בהתכחשות לתכתיבי השכל הישר וטשטוש בין ידיד ליריב.
למרבה הצער זאת נקודה שכנראה נעלמה מעיניהם של ח"כים רבים, כולל דמויות מובילות בליכוד כגון דן מרידור, בני בגין ומיכאל איתן - בהתנגדותם לחוק הנכבה המקורי,
שאסר לקיים טקסים פומביים בהם מביעים צער על תוצאות התבוסה הערבית ב-1948.
לניסיון של ערביי ישראל למסד את ציון ה"נכבּה" אין כל קשר למימוש המקובל של חופש הביטוי בדמוקרטיה. הלא כתופעה קבוצתית מאורגנת, נסיון זה מהווה לא רק אבל, אלא גם אכזבה על ההישרדות היהודית. אלה שני צדדים של אותו מטבע. למעשה מדובר בהצהרה קולקטיבית של עצב וחרטה, על שהיהודים כישות לאומית, לא נכחדו. אילו היו אלה סוגיות נפרדות, אין שום סיבה לחפיפה בין יום העצמאות היהודית ויום הנכבּה הערבית.
ככלות הכל, ציון ה"אסון" הערבי אינו משול למחאה על עוול אמיתי או מדומה, או על פגם עובדתי או דמיוני הקיים בחברה שמחייב פעולת טיפול או תיקון. אין זו תביעה למניעת מעשה של אי-צדק שהחברה או המדינה מסבה לאזרחים או מגזרים מסוימים. למעשה, הוא מהווה דחייה טוטלית מצד מגזר שלם של המדינה והחברה בה הוא מתגורר; סירוב קולקטיבי להשלים עם קיומן ועם עצם טיבן.
בתביעה לציון הנכבּה אין כל כוונה להביע צער על עצם ההתקפה הערבית, אלא רק על תוצאותיה הכושלות. על כן, בל נטעה: התביעה לציון הנכבּה לא מוּנעת מרצון להביע תחושת אובדן אישי, אלא אובדן לאומי; לא מדובר בכמיהה להשיב רכוש לפרט אלא להשיב כבוד ללאום. ואין דרך לעשות זאת זולת חיסול, או לפחות שלילה של מדינת הלאום של היהודים.
כיום, גילו של כל אדם שחווה אישית את אירועי הנכבּה מתקרב ל-70. אלה לא רוב התובעים קִינָה ציבורית על המפלה הצבאית הערבית. הקריאה להנצחת זיכרון האובדן אינה עולה מגרונם של פליטים מרודים ומנושלים, אלא מאזרחים בעלי זכויות אזרחיות מלאות, שאינם סובלים מרדיפות, מרעב או מהעדר קורות-גג. מקורה של תביעה להנצחת הנכבּה אינו בתחושה אישית של האזרח הערבי, אלא ברגש לאומי של הקולקטיב הערבי.
במדינת לאום בעידן המודרני יש בהחלט מקום לנרטיבים שונים אותם ניתן לאחד בזהות לאומית קוהרנטית אחת. אך לא כך בנוגע לנרטיב הציוני והנרטיב הפלסטיני. הם לא שונים זה מזה, אלא מתנגשים זה עם זה ומבטלים זה את זה. אלה נרטיבים בלתי-קומפטביליים, שאינם יכולים להתיישב זה עם זה ולהתקיים אחד לצד השני באותה יחידה מדינית.
פירוש טקסי הנכבה הוא הנצחת נרטיב עוין, שימור הזעם והאיבה מצד מגזר אחד כלפי מגזר אחר על כך שסיכל שאיפות לחסלו, והצגת תוצאותיו של אותו סיכול כעוול. לא ניתן להפריד מבחינה מושגית ובטח לא מבחינה מעשית בין הנצחתה הממוסדת של הנכבּה לבין הכמיהה ל"שיבה", כדי לתת לה מענה. כאמור, אילו היו אלה סוגיות נפרדות, אין שום סיבה שתהיה חפיפה בין יום העצמאות של היהודים ויום הנכבּה של הערבים.
הצעת החוק המעודכנת, שמציעה שלילת תקציבים ממלכתיים מגופים המציינים אבל על עצם קיומנו הממלכתי, מתמודדת כהלכה עם הטענות של מתנגדי החוק במתכונתו מקורית, שאכיפתו תהיה קשה אם העונש הקבוע בו יהיה עונש מאסר.
אולם מעבר למניעת מימון בלבד, יש לשקול צעדים נוספים, כגון הטלת קנסות מרתיעים על המשתתפים באירועים מעין אלה, במקרה של עבריינים חוזרים. העונש ההולם הוא שלילת אזרחות הישראלית. אין סיבה שמהלך יהיה בעייתי. אחרי ככלות הכל, מדוע שאדם יתנגד לשלילת השתייכותו לישות שעצם היווצרותה היא בעיניו אסון?
ד"ר מרטין שרמן, החוג למדעי המדינה באוניברסיטת תל-אביב
