תומכי הצומוד נגד תומכי השיבה

לפני מספר ימים מיהרו גורמים מצריים רשמיים להפיץ ידיעה ש-25 באוגוסט 2009 יהיה "יום האחדות הפלסטינית". למי ששכח, בקהיר יושבים כבר חודשים ארוכים (אם לא שנים) נציגי הסיעות הפלסטיניות השונות, לצד מתווכים מצריים, ומתקשים לחתום על מסמך הבנות בסיסי שיניב בסופו של דבר "ממשלת אחדות פלסטינית לאומית".

מה לא ניסו המצרים, בסיוע אמריקני, לעשות כדי להשיג את התוצאה? לחץ אמריקני ואירופאי על ישראל בנושאים שונים, בעיקר בנושא המאחזים וההתנחלויות, הבטחת חבילות סיוע גדולות, כשבתוכן מענק של כמה מיליארדי דולרים או אירו, ל"שיקום עזה", עם התחייבות מפורשת למתן סכום כסף חסר תקדים שיופקד בחשבון משותף של שני הצדדים... וממשלת האחדות רק מתרחקת.

אין כל ספק שההודעה המצרית הדרמטית על "ליכוד השורות" בחברה הפלסטינית כביכול, היא יותר משאת נפש והבעת תקווה, או אפילו ספין תקשורתי שקוף, הבאים לכפר על תסכול ארוך ימים - מאשר עובדה קיימת או התממשות חזון.

נציגי המעצמה הערבית הגדולה ביותר, יש לזכור, בראשות השר לענייני מודיעין עומר סולימן, מצטיירים בעולם הערבי כנמר של נייר. כישלונותיהם החוזרים ונשנים לפשר בין שתי קבוצות שוליים ערביות, הפתח והחמאס, זוכים לתגובה מזלזלת: "מה קרה למצרים הגדולה"? שואלים שם "אריה אינו מסוגל להשלים בין שני שועלים"?

כדאי שהמצרים, וגם מי שדוחפים אותם למהלך של "איחוד פלסטיני" - האירופאים והאמריקנים, ידעו שגם מאמציהם הנוכחיים יעלו בתוהו. ליכוד שורות פלסטיני הוא כמעט דבר והיפוכו. הציבור הפלסטיני מעולם לא היה מלוכד ומאוחד וספק גדול מרחף מעל האפשרות שהדבר יקרה בעתיד.   

במאה השנים האחרונות, הציבור הזה היה משל ושנינה לחברה מפוצלת ומפולגת, המתקשה להצמיח מנהיגות שתהיה מקובלת על כל פלגיה וסיעותיה. משום כך היא הפקידה את גורלה בידי גורמים חיצוניים, ועודדה התערבות זרה בתוכה, במקום ליטול את הרסן לידיה.

היסטוריונים החוקרים את החברה הפלסטינית נוהגים להצביע על ציבור זה כדוגמה קלאסית לפלגנות ולסיעתיות שמנעו כל אפשרות אמיתית לבטא שאיפות לאומיות, לרבות השאיפה לעצמאות. גם חוקרים ערבים ופלסטינים הסתייגו בפומבי מ"המשפחתיות" ו"השבטיות" הפלסטינית המפורסמות, שבלמו אפשרויות להתנערות מכובשים זרים כמו הממשל העות'מאני, הבריטי והירדני ובמקום זה שירתו אותם כעבדים נרצעים.

בצר להם, ובניסיונותיהם הבלתי פוסקים להוכיח לארה"ב ולאירופה שחרף כל התחזיות השחורות יש תוחלת פלסטינית, מצביעים אנשי אבו מאזן על 4 באוגוסט הקרוב, מועד התכנסות ועידת הפתח, כמועד המכריע. "הפתח, והוא בלבד יכריע אם הולכים לאיחוד" מצהירים חסידי הזרם החילוני - לאומי. "חמאס לא תכשיל אחדות", ממהר להגיב מנגד חאלד משעל מדמשק. ציניקנים בשטחים אומרים שיתכן שפעם יושג שלום בין המתנחלים לחמאס, אבל לעולם לא בין הפתח לחמאס. הדי הפילוג הנשמעים מהכרזות שני הצדדים, משרטטים כבר את נתיב ההתנגשות הבא.

הפיגוע שביצע לאחרונה החמאס בחתונת משפחת דחלאן מהפתח בעזה, הוא רק סימן ראשון לפורענות המתקרבת. נקמות הדם על טבח יוני 2007 בעזה בוא יבואו, מאיימים בפתח.

יהיו שיאמרו שביטויה של הפלגנות הפלסטינית בשנות האלפיים הוא בעימות האידיאולוגי בין הזרם החילוני לאומי לזרם הדתי פונדמנטליסטי (חמאס – פתח). אכן, זוהי ללא ספק היריבות הגלויה. אבל את הרקע לעימות הסמוי, האמיתי, קצת יותר קשה לזהות, וזהו העימות על רקע סוגיות הליבה. העימות האמיתי הוא אפוא על הסעיף הראשון בסדר היום הלאומי: העודה (השיבה) או הצומוד (העמידה האיתנה, ההיאחזות בקרקע). מי ינצח – אלו התובעים סילוק ההתנחלויות, קרי שיבה לאדמות, או אלו התובעים שיבה לבתים הישראליים מהם גורשו או ברחו?

ולמי שתוהה מדוע מתעקשים כל כך האמריקנים להציב את הסרת המאחזים והפסקת ההתנחלויות בראש רשימת הדרישות מישראל, ההסבר פשוט: הביטוי המעשי של הצומוד, הוא המאחזים וההתנחלויות. כך, אובמה כבר החליט - הוא לא ילחץ על ישראל בנושא השיבה אבל התמורה הישראלית תהיה בוויתור בצומוד, בהתנחלויות. הסכמה ישראלית תותיר את אובמה מרוצה... אך שוב רק מחצית הציבור הפלסטיני יסכים לכך.

אל"מ (מיל.) משה אלעד שימש בתפקידים בכירים באיו"ש, מרצה ללימודי ביטחון במכללה האקדמית גליל מערבי